ברחבי הארץ מצויים אלפי נכסי נדל"ן בשימוש משרדי הממשלה. כמו כל נכס גם הם חייבים בתשלום ארנונה לרשויות המקומיות שבתחומן הם מצויים. ואולם, הממשלה משלמת עליהם תשלום חלקי בלבד - אלא אם הם מצויים ב"ערי העולים" הזכאיות לתשלומי ארנונה ממשלתית מלאים.
בתזכיר שנוסח במסגרת חוק ההסדרים היטיב משרד האוצר להגדיר את הבעיה במצב הקיים: "...ההכרזה על ערים... כערי עולים... אינה משקפת בצורה עדכנית את פיזור העולים ברשויות המקומיות, או את הקשיים התקציבים שלהן בשל כך. יתרה מכך, עצם ההגדרה של רשות כעיר עולים אינה מחייבת כי רשות זו תקבל תשלום מידי המדינה... שכן הדבר תלוי בהימצאותם של נכסי מדינה בתחומיה".
אלא שההגדרה המדויקת של הבעיה לא הביאה לניסוח פתרון צודק ומועיל, שישרת את התיקון הדרוש בתחום. למעשה, הפתרון המוצע אף עשוי להרע את המצב מכמה בחינות. הפתרון המוצע על-ידי האוצר הוא ביטול סטטוס "ערי העולים" (מהלך מוצדק כשלעצמו); וחלוקת תשלומי הארנונה הממשלתית המופחתת לכלל הרשויות באמצעות קרן בין-משרדית שתוקם, וזאת לפי קריטריונים שונים.
טובת הציבור מחייבת כי בטווח הארוך הממשלה תשלם לכלל הרשויות תשלום ארנונה מלא על-פי התעריפים המקובלים ברשות המקומית, תוך התייחסות לקטגוריית השימוש הקרובה ביותר: משרדים, שירותים ומסחר. אם מאפייני השימוש בשטח ובמיקום דומים למדי, אין הצדקה לכך שאופן החישוב של התשלום יהיה שונה
באופן כללי יותר ישנה חשיבות רבה לכך שגם הרשויות המקומיות וגם הממשלה עצמה יראו מולן את "המחיר האמיתי" של הצבת מוסד ממשלתי מסוים ברשות מסוימת או באזור מסוים ברשות.
רק בצורה זו יהיה ביכולתה של הממשלה לקבל החלטות מיטביות בסוגיות כמו מיקום היחידות הממשלתיות ברחבי הארץ, והקצאת כמות העובדים ביניהן, ורק כך יוכלו הרשויות לכלכל את מעשיהן לנוכח הביקוש לקרקע מצד גורמים שונים.
אם חפצה הממשלה להשפיע על מצבן התקציבי של הרשויות ולעודד תעסוקה באזורים מסוימים, הרי שכבר עומדים לרשותה כלים אחרים באמצעותם היא יכולה לפעול להגשמת מטרות אלה. כך בתחום המימון (למשל מענק האיזון והלוואות ומענקים אחרים לרשויות), וכך בתחום התעסוקה (הקמת אזורי תעשייה, מתן מענקי אכלוס לשנים הראשונות).
אמנם ישנם מקרים שבהם המדינה חפצה לנצל את היותה מעסיק מרכזי במשק כדי לעודד תעסוקה באזורים מסוימים ולאפשר לרשויות מסוימות ליהנות מהארנונה הממשלתית, אולם ראוי שגם העלות של מהלכים מעין אלה לא תטושטש.
אם לא די בכל זה, קיים בהצעה פוטנציאל מובהק לניגוד עניינים מובנה בין תפקידם של הגופים המנהלים את הקרן (משרדי הפנים והאוצר) לבין הרצון לחסוך בהוצאה תקציבית ממשלתית. הרכב הוועדה המוצע בתזכיר החוק, ובפרט העובדה שאמור להיות בה רוב לשלטון המרכזי ונציגות של שליש למשרד האוצר, "מבטיחים" שבמקרה הצורך תינתן עדיפות לשיקולי חיסכון תקציבי על פני יציבות ועקביות של העברת המשאבים לרשויות המקומיות.
בתוך כך, מורכבות היתר של אופן הפעלת הקרן הוא פוטנציאל להטיות פוליטיות, ולטענות מצד הרשויות בדבר חוסר שקיפות וחוסר עקביות בהקצאת מקורות, ומכאן קצרה הדרך לשחיקת האמון של הרשויות בשלטון המרכזי.
לבסוף: הארנונה היא בעלת תפקיד כפול: היא משמשת מס וגם תשלום עבור שירותים מוניציפליים. ההצעה מתעלמת מהצורך לנכות מהסכום המועבר לקרן הממשלתית את הסכום שהוציאו הרשויות המקומיות בפועל על-מנת לספק שירותים למשרדי הממשלה בתחומן, ומהשאלה כיצד יחושב ניכוי זה.
התורפות והחולשות שבהצעה מצדיקות אפוא שמנסחיה ישובו לשולחן הכתיבה. עדיפה שנה נוספת של מצב בעייתי על הנצחת מצב בעייתי לא פחות לשנים רבות נוספות.
■ הכותבים הם חוקרים בפורום קהלת לכלכלה.