בנימין נתניהו / צילום: רויטרס
בספרו "אלטנוילנד" הציג בנימין זאב הרצל את "נשיא החברה החדשה" כרופא עיניים בשם ד"ר אייכנשטם. "הנשיא שלכם עושה רושם של בן אדם הגון, אבל הוא קצת זקן ושברירי. למה בחרתם דווקא בו?", נשאל אזרח החברה החדשה בסיפור, והוא עונה: "את זה אני יכול להסביר לך מיד. בחרנו בו מפני שהוא לא רצה להיבחר".
אותו רופא עיניים כנראה אינו חבר של בעלי בזק, אינו מקורב למחזיקי זיכיון הגז, והג'סטה הכי גדולה שהוא יכול לעשות למקורביו מתמצה בקיצור התור לניתוח קטרקט. אז מה בעצם אמר הרצל כבר בשנת 1902? בואו ניקח רופא עיניים שאין לו ולמכריו שום עניין בשלטון. הרי עצם ההתעניינות בשלטון היא כשלעצמה עניין, ועניין עלול להפוך לניגוד עניינים. אז איך נמנע ניגודי עניינים? נדאג שלא יהיה שום עניין.
בואו נריץ קדימה 114 שנה, לימינו אנו, שבהם ראש ממשלת ישראל נשאל על הצבעתו בעניין מס ריבוי נכסים ומשיב: "אני מנוע. יש לי דירה שלישית, אני בניגוד עניינים". על אילו עניינים חושב ראש הממשלה כשהוא מצהיר על ניגוד עניינים? האם על כך שהחוק החדש עלול להפחית מכיסו או מכיסיהם של חבריו הכנסה שנתית של כ-20 אלף שקל? האם על כך שההצבעה עלולה לפגוע באהדה הציבורית כלפיו, ויש בכך ניגוד עניינים בין ההצבעה המתחייבת מתפקידו לבין יציבותו השלטונית?
ואולי זה בכלל תרגיל פוליטי המכוון לשר האוצר, שנמנע מהצבעה על מתווה הגז בשל טענה לניגוד עניינים בעקבות חברות אישית? במקרה כזה ההצבעה המתחייבת מתפקידו מציבה אותו בניגוד עניינים עם משחקי הכוחות הפוליטיים.
או אולי, לפי נתניהו, אם אכפת לך ממשהו או שיש לך משהו, אינך יכול לעסוק בו. זה היגיון מעט מוזר, שכן מה ההבדל בין ניגוד העניינים של מי שיש לו לניגוד העניינים של מי שאין לו? האם הצבעתו של מי שאין לו לא עלולה להיות נגועה בניגוד עניינים, משום שהוא יעדיף לקחת ממי שיש לו יותר? באופן הזה נושאי משרה פרטיים וציבוריים פוסלים עצמם או נפסלים מלדון בעוד ועוד נושאים שבאחריותם. ואז מי כן מטפל בנושאים אלה? ואיך זה קשור להרצל?
זו לא אוטופיה פה
ב"אלטנוילנד", שעוסק במודע בתיאור מציאות אוטופית, רופא עיניים קשיש נבחר למנהיג מדינה, כדי לנטרל באופן מוחלט ניגודי עניינים. רעיון שובה-לב שמתאפשר באיים בודדים ודמיוניים. אבל במציאות לראש הממשלה יש דירות, הוא מבין בכלכלה ובפוליטיקה ולאו דווקא ברפואת עיניים, ויש לו חברים בתפקידי מפתח ועמדות השפעה. הוא רוצה את התפקיד של ראש הממשלה, גם אם לעתים קצת יותר מדי.
המרדף אחרי "אוטופיית העניינים" הוא אינסופי, יקר ומזין את עצמו, כך שבכל מקרה שבו קיים עניין (או היעדרו), הלך-הרוח מתמרץ הימנעות מהעיסוק בעניין. למה לו לראש הממשלה להצביע בנושא כמו ריבוי דירות? בהלך-רוח כזה, באמת עדיף לו שלא. כך הטפל הופך לעיקר, הזנב מכשכש בכלבו, ואנחנו מוצאים עצמנו עם שורת מנהיגים ומנהלים שבעצם לא ממש מבצעים את תפקידיהם מרוב "עניינים".
וכך כתבה שלי יחימוביץ' על הצהרת ניגוד העניינים של נתניהו: "אתה לא באמת אמרת את זה, אדוני ראש הממשלה, נכון? כי אם זה כך, אתה לא יכול להצביע על ענייני תחבורה, כי אתה נוסע בכבישים... בענייני בריאות, כי יש לך ביטוח בריאות; בענייני איכות הסביבה, כי אתה נושם אוויר... על-פי ההיגיון שלך, אתה בניגוד עניינים מלהנהיג את המדינה - הרי אתה חי בה. אז נוכח ניגוד העניינים העמוק והמתמשך הזה, אולי מתבקשת פרישה".
זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שהניסיון להשיג אוטופיה מוליד בעיות אחרות, לעתים קשות יותר, כמו שימוש ציני לרעה, כסת"ח ובריחה מאחריות. אך ניתן להציע כמה פתרונות משלימים ולא מושלמים.
ניתן לחזור למקורות הכאב שיצרו טראומות בתחום ניגודי העניינים, כמו עסקאות בעלי עניין בבורסה או מעברים בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי - לאלה אפשר למצוא פתרון ייעודי או לשפר את הפתרון הקיים. אפשר לאסור על עסקאות בעלי עניין אלא אם כן מוכיחים בבית המשפט שהן פועלות במובהק לתועלת החברה והציבור. זאת בהשוואה למצב הקיים, שבו ברירת המחדל היא לאפשר עסקאות בעלי עניין אלא אם כן הוכח שהן מזיקות. לגבי מעבר בעלי תפקידים בין מגזרים, אפשר להאריך משמעותית את תקופות הצינון בתשלום.
ולסוגיות המורכבות יותר. מתי נדע שהגענו למקום הנכון? כששר האוצר יוכל לאשר מתווה גז בהיותו חבר של אחד מבעלי הזיכיונות, ואנו לא נחשוד בו שהחלטתו נבעה מחברותו - ולחלופין, כשהוא יתנגד למתווה, ואנו לא נחשוד בו שהחלטתו נבעה משיקולי פופולריות. כך לגבי ראש ממשלה שיאשר או יתנגד למס ריבוי דירות בעודו מחזיק דירות רבות. איך ניתן להגיע לשם?
תחילה הגדרות: מה זה ניגוד עניינים? מה זה עניין אישי? מה זה גילוי נאות? הגדרות כאלה, ככל שיאומצו על-ידי המערכת המשפטית ויזכו להכרה גם על-ידי אמצעי התקשורת, יאפשרו לייחד ביקורת ציבורית למקרים רלוונטיים בלבד ללא זריקת חול והסחות דעת, שהרי כאמור, עניין אישי קיים בכל החלטה ואינו בהכרח חייב בגילוי, ובוודאי שהימנעות מביצוע תפקיד צריכה להישמר למקרים ספורים וחריגים בלבד, ואולי אף מותנה באישור היועץ המשפטי לממשלה.
מאחר שלא באמת ניתן להגדיר אם גילוי נאות צריך לכלול 3 שנות קריירה אחרונות, 5 או 10, האם קרובים מדרגה ראשונה או גם שנייה, האם חברים ברמה יומית או חודשית - ייתכן שעדיף לחייב את העוסקים בדבר לחתום על מעין "אמנה", משורש זהה ל"אמון", שבמסגרתה הם לוקחים אחריות מלאה על ההגדרה של מה "מהותי" לקביעת הצורך בגילוי הנאות של ענייניהם האישיים.
ה"אמנות" של ימינו כלולות כביכול בתוך חוזים והסכמי ניגודי עניינים בני עשרות עמודים, שאינם מהווים תחליף לכמה משפטים בודדים שבהם אדם מתחייב שבנושא זה, למרות ענייניו האישיים, הוא יעשה עבודה מקצועית ונאמנה, כשטובת הציבור או לקוחותיו לפניו ותו לא.
בכך יחזור מרכז הכובד לעצם הגילוי במקום להימנעות מעיסוק, כך ששופטים יוכלו לבצע את עבודתם גם מול חבריהם לספסל הלימודים באוניברסיטה, לאחר שהצהירו על קיום וטיב הקשר ביניהם ועל כך שהם עדיין מחויבים לבצע את תפקידם באופן מקצועי.
פתרונות אלה אינם הרמטיים ואינם מיידיים, אבל הם ישימים ויכולים להתחיל תנועת מטוטלת נגדית להשבת יחסי האמון בינינו לבין אלה שמנהלים את עניינינו, ואולי בעוד פרק זמן, לאחר שניווכח שפתרונות אלה אכן שיפרו את המצב יותר מאשר נוצלו לרעה, נוכל לחזור להאמין שטובתנו היא זו שעומדת, לפחות בדרך-כלל, לנגד עיני נבחרינו. שנה טובה.
Alona@baitvegag.co.il
גילוי נאות: הכותבת היא בתו של חיים בר און ז"ל, מייסד "גלובס", ובעלת מניות מיעוט בעיתון. היא מכהנת כיום כמנהלת קרן הנדל"ן בית וגג העוסקת בתחום ההתחדשות העירונית. עבדה בעבר במשרד רואי החשבון יצחק סוארי ושות' והייתה שותפה בו (היום קוגנום).