מרים נאור - נשיאת בית המשפט העליון / צילום: איל יצהר
פסק הדין בעניין הגבלת שכר הבכירים שניתן לאחרונה, מעניק הצצה מעניינת לגישה השיפוטית העומדת מאחורי בית המשפט העליון, ובמיוחד של העומדת בראשו, הנשיאה מרים נאור. הגישה המשתקפת מפסק הדין משלבת פסיביות שיפוטית עם ניטרליות אידיאולוגית. שילוב זה מגדיל את חוסר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות ממשל, באופן שעלול לפגוע בשמירה על זכויות הפרט.
"בג"ץ שכר הבכירים" עסק, בין היתר, באידיאולוגיה העומדת בבסיס החוק שעמד לדיון בעתירה. אידיאולוגיה זו תומכת בגישה סוציאלית, המצדיקה את הגבלת שכר בכירים במטרה להעלות את שכר השכירים העובדים תחתם, תוך קידום עקרונות של צדק חלוקתי. כל זאת, גם במחיר פגיעה בכיסם של הבכירים, שחלקם עבדו שנים רבות מתוך ציפייה להמשיך ולהשתכר שכר גבוה.
העותרים טענו נגד אידיאולוגיה זו, כפי שהשתקפה בחוק. הנשיאה נאור הבהירה מצידה כי "אין זה תפקידו של בית המשפט להכריע בין השקפות העולם הנוגדות הללו. המחוקק בחר את בחירתו הערכית, ואל לנו להתערב בבחירה זו, כל עוד היא חוקית ועונה על דרישות פסקת ההגבלה".
הנשיאה נאור הבהירה בנוסף כי לרשות המחוקק עומד "מתחם מידתיות" רחב במיוחד, בעיקר בתחום החקיקה הכלכלית-משקית, שבה מגוון רחב של דרכי פעולה אפשריות. עבור הנשיאה נאור, רק פגמים נדירים שיש בהם פגיעה קשה וניכרת בעקרונות היסוד יצדיקו ביקורת שיפוטית.
גם השופט יורם דנציגר קבע כי הכנסת יכולה לחוקק חוקים שונים ומנוגדים, "סוציאליסטיים" או "קפיטליסטיים", אך זכותם זו של חברי הכנסת מלווה באחריות כבדה, במיוחד כאשר נחקק חוק שנוי במחלוקת.
ראויה לציון גם עמדתו של השופט חנן מלצר, שלפיה עמדת העותרים מזכירה לו את הגישה האקטיביסטית שאפיינה את בית המשפט העליון האמריקאי בתחילת המאה ה-20. במסגרת זו פסל העליון בארה"ב חקיקה סוציאלית בשם ערכים קפיטליסטיים.
הגם שלהבנתי ההכרעה המשפטית (והאידיאולוגית) בפסק הדין בעניין שכר הבכירים הייתה נכונה, התמונה העולה ביחס לנכונותו של בית המשפט העליון להתערב בחקיקה של הכנסת, היא בעייתית. בית המשפט העליון, תחת הנהגתה של הנשיאה נאור, משלב שני אלמנטים מרכזיים: פסיביות וניטרליות אידיאולוגית. שילובם מקטין בצורה משמעותית את נכונותו של בית המשפט להתערב בחקיקה של הכנסת.
אמנם אידיאולוגיה שמורה לכנסת ולא לבית המשפט, ובית המשפט לא צריך למנוע מנבחרי הציבור קידום ערכים שלשמם הם נבחרו, אך דווקא ניטרליות של בית המשפט, שמשמעה אי-התערבות, עלולה לגרום להפחתה ברמת השמירה על זכויות הפרט.
יש הנוטים לבלבל בין אקטיביזם שיפוטי וריסון שיפוטי לבין הטיה אידיאולוגית. ניטרליות אידיאולוגית, כפי שמשתקפת מפסק הדין בעניין שכר הבכירים, אינה משרתת בהכרח קידומן של זכויות הפרט. אי-התערבות יכולה לשרת אידיאולוגיה מסוימת היטב, לעתים אף יותר מהתערבות שיפוטית. יחד עם זאת, בית משפט שאינו מוכן להתערב בחקיקה ראשית, עלול לחטוא לתפקידו כשומר-הסף שאליו באים אזרחים, כאשר נפגעות זכויותיהם הבסיסיות.
הפסיקה בעניין שכר הבכירים משתלבת היטב עם פסיקה נוספת בתחום החוקתי, במהלך כהונתה של השופטת נאור כנשיאת העליון, המאופיינת בריסון שיפוטי ניכר של בית המשפט העליון. ריסון זה מאפיין לא רק חקיקה כלכלית-משקית, אלא גם תחומים נוספים הנוגעים במישרין לזכויות הפרט. נראה כי המגמה המרוסנת שאפיינה את בית המשפט תחת הנהגתו של הנשיא אשר גרוניס נשמרת.
השילוב בין ניטרליות אידיאולוגית לריסון שיפוטי מביא לפסיביות-יתר של בית המשפט העליון ומשליך על תפקודו בחברה דמוקרטית. נקווה כי בית המשפט העליון ישכיל, במקרים המתאימים, לזנוח את הפסיביות המאפיינת אותו, לצורך שמירה על זכויות הפרט.
■ הכותב הוא מומחה למשפט ציבורי ושותף במשרד עורכי הדין ליפא מאיר.