קריירה / צילום: thinkstock
הוועדה לבחינת גיל הפרישה לנשים הגישה לאחרונה לשר האוצר, משה כחלון, את המלצותיה הסופיות ולפיהן גיל הפרישה הנוכחי לנשים, 62, יועלה ל-65 בתוך 12 שנה. גיל הפרישה לא יהיה 67, כפי שרצו במשרד האוצר, אך גם לא 64, כפי שדחפו חברות הכנסת זהבה גלאון (מרצ), שלי יחימוביץ' (המחנה הציוני) ואורלי לוי אבקסיס (ישראל ביתנו). הקצב שבו יועלה גיל הפרישה ייקבע בחוק שיעגן את ההמלצות.
על-פי ההמלצות, רק לאחר שגיל הפרישה יגיע ל-64 ייבדק הצורך בהעלאתו ל-65, על-פי מדדים כמו שיעור ההשתתפות בכוח העבודה והעלייה בגובה הפנסיה, ואז יוחלט אם אמנם תבוצע העלאה נוספת. כמו כן, ייקבע מנגנון אוטומטי להעלאת גיל הפרישה מעבר ל-65, לפי מנגנון שמתגבש בימים אלה, הכולל התחשבות במדדים כמו תוחלת החיים, שיעור ההשתתפות של נשים מבוגרות בשוק העבודה ורמת הכנסתן.
נזכיר כי הוועדה קמה לפני כ-5 שנים, לאחר שניסיונו של שר האוצר דאז, יובל שטייניץ, להעלות את גיל הפרישה לנשים ל-67 סוכל בכנסת, והקמתה הייתה מעין פשרה ומוצא של כבוד.ההתנגדות של ח"כיות מסיעות שונות להעלאת גיל הפרישה לנשים, אז והיום, מעוררת תהיות רבות. אינני מזלזלת באף אחד מהנימוקים שהן מעלות, אך השכל הישר, תנאי המציאות וההיגיון מחייבים העלאה כזאת, תוך טיפול נקודתי בכל אחת מהבעיות שמעלות חברות כנסת.
גיל הפרישה נמוך בהשוואה בינלאומית
דוח של נגידת בנק ישראל מלפני שנה הבהיר היטב מדוע קיים הכרח בהעלאת גיל הפרישה לנשים. כפי שעולה מהדוח בבירור - וכן מדוחות רבים אחרים - בעוד גברים צפויים לחיות בממוצע 17 שנים לאחר פרישתם (גיל 67) נשים צפויות לחיות בממוצע 24 שנים לאחר פרישתן (62).
עליית תוחלת החיים בישראל כבר הביאה לכך שמספר האנשים בגילאי העבודה על כל קשיש יורד בחדות. יחס זה עמד ב-1980עמד על 5.7 והוא צפוי לרדת ל-3.0 בשנת 2050. בכך ישראל אינה שונה מהותית ממדינות אחרות בארגון ה-OECD. אלא שגיל הפרישה של גברים בישראל דומה למדינות ה-OECD, ואילו גיל הפרישה של נשים נמוך גם לאחר העלאתו המתוכננת ל-64.
רק כדי להבין את היקף הבעיה אציין, כי דוח הנגידה קובע במפורש שכדי לפרוש בגיל 62 ולהגיע לאותו שיעור תחלופה (היחס בין המשכורת שהשתכרנו לגובה הפנסיה שנקבל) המתקבל מפרישה בגיל 67, יש להגדיל את שיעור ההפרשה לפנסיה בכ-8% במשך חי העבודה.
אגב, בדיקת בנק ישראל העלתה כי ההעלאה הקודמת של גיל הפרישה לנשים - מ-60 ל-62 - הביאה לעלייה מיידית של כ-4.3 נקודות אחוז בתעסוקה נשים שכירות בגילאי 60-61. הרוב המוחלט של הנשים המשיכו לעבוד לאחר גיל הפרישה ושכרן של הנשים שנשארו בשוק העבודה המשיך לעלות, אם כי במעט. כמו כן, לא נמצאה עלייה בשיעור האבטלה של נשים מבוגרות לאחר העלאת גיל הפרישה. זאת ועוד, שיעור המועסקות בגילאי 60-64 הוכפל לאחר העלאת גיל הפרישה.
העלאת גיל הפרישה לנשים היא אפוא מהלך מחויב המציאות נוכח העלייהבתוחלת החיים והצורך להגדיל את היקף הצבירה הפנסיונית. היא צפויה להגדיל בצורה משמעותית את שיעור התעסוקה של נשים מבוגרות ותבטיח הכנסה הולמת לפורשות.
נדרשים כלי מדיניות משלימים
כאמור, אי-אפשר להתעלם מהטיעונים שמעלים ארגוני נשים וח"כיות לא מעטות. אחת הטענות המרכזיות היא שנשים נוטות לעבוד במקצועות שוחקים כמו מורות, גננות ומנקות. לפי טיעון זה, נשים אלה ייאלצו לעבוד שנים נוספות במקצועות שוחקים עד שיוכלו ליהנות מפנסיה, למרות שתש כוחן. אין ספק שנשים אלה תזדקקנה לפתרון ספציפי עבורן, אם כי אני סבורה שיש להפריד בין מקצועות שוחקים פיזית למקצועות שוחקים רגשית.
גם נגידת בנק ישראל מודה כי העלאת גיל הפרישה מחייבת כלי מדיניות משלימים בשוק העבודה, כמו הארכת התקופה של תשלום דמי אבטלה לעובדות מבוגרות, תמריצים להעסקת עובדות מבוגרות, אכיפת חוקי העבודה (בפרט איסור על אפליית גיל), הקצאת משאבים לביצוע הכשרות מקצועיות, תוך התמקדות באוכלוסיות הנשים במקצועות השוחקים.
בכלל, חייבים ללחוץ על כל גורמי הממשל לאכוף נמרצות את חוק שוויון בעבודה בין נשים וגברים - בין היתר כדי להבטיח שכר שווה לנשים ולגברים, שזו בעיני אחת הבעיות המרכזיות בשוק העבודה הישראלי. למרות שהפער המגדרי הצטמצם בשנים האחרונות בשכר החודשי, עדיין שכרה הממוצע של אישה בשנת 2013 עמד על 68% משכרו של גבר.
עם זאת, אסור שבעיה נקודתית - חשובה וקשה ככל שתהיה - תפגע במהלך היסטורי רחב וחשוב. מעבר לצורך הקריטי בהגדלת החיסכון הפנסיוני - שגם כך אינו מספיק - חייבם לזכור כי נשים רבות נמצאות בשיא פריחתן האישית, האינטלקטואלית והתפקודית בשנות ה-60 לחייהן. הן פעילות, הן נמרצות, הן בעלות ניסיון שלא יסולא בפז, הן תורמות לעצמן ולחברה והן תורמות לפריון במשק. מדובר במאגר עצום של מאות אלפי נשים, בשורה ארוכה של מקצועות, שהן בבחינת משאב לאומי. שוויון אינו יכול להיות סלקטיבי
מבחינת יכולותיהן, אין ספק שנשים יכולות למלא כל תפקיד גברי. עובדה שמקצועות שפעם אופיינו כגבריים בלבד, כמו רפואה והנדסה, מאכלסים כיום נשים בשיעורים גבוהים. נשים מהוות היום למעלה מ-50% מהסטודנטים והאקדמיה הופכת בהדרגה למקום בו תרומתן של הנשים בולטת לטובה, אם כי בקצב לא מספק. בתחום הפיננסי השינוי אף בולט לטובה יותר מאשר בתחומים אחרים. לא מעט נשים מכהנות בתפקידי הניהול הבכירים בשורה של בנקים ובתי השקעות וכן בגופי הרגולציה המפקחים על שוק ההון, החיסכון והביטוח.
נדמה לי שבצה"ל הבינו זאת טוב יותר מבמקומות אחרים ועובדה היא שיותר ויותר מקצועות וחיילות, כולל כאלה בסיכון גבוה הדרושים מאמץ פיזי, פתוחים כיום לנשים. אין גוף שנחשב ליותר גברי צה"ל ובכל זאת הוא הקדים גופים רבים במשק בדגש שהוא שם על שוויון מגדרי.
מעבר לכך קיים גם נימוק עקרוני. נשים רבות נושאות את דגל השוויון המגדרי בשוק העבודה והגיעו להישגים חשובים, גם אם לא מלאים. אסור לפגוע במהלך הזה דווקא במקטע כה חשוב כמו תחום הפרישה. שוויון אינו יכול להיות סלקטיבי ואם אנו כנשים רוצות להמשיך ולשמר את ההישגים שהשגנו ולפרוץ קדימה לעבר טריטוריות גבריות נוספות, אסור לנו לחבל במהלך החשוב של העלאת גיל הפרישה לנשים.
■ ד"ר אסתר לוצאטו היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו" וחברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.