עסקת הצוללות אמורה לכלול שני שלבים: רכש של שלוש צוללות מגרמניה, וחתימת חוזה אחזקה ארוך טווח עם המספנה הגרמנית שמייצגים איש העסקים מיקי גנור ועו"ד דוד שמרון. הכסף הגדול מגיע מחוזה האחזקה ולא מהתיווך בעסקת הרכש עצמה.
רכישת צוללת אחת מבטיחה חוזה לטיפולים תקופתיים ומסע הצטיידות נלווה למשך עשרות שנים. עלות האחזקה נאמדת ב-10% מעלות הצוללות, כלומר כ-150 מיליון אירו לשנה, והיא מצריכה הכשרה יקרה של אנשי התחזוקה.
כך צריך להבין לדעתי את פעילותם של גנור ושמרון להוצאת התחזוקה השוטפת של הצוללות החדשות מידי חיל הים לטובת חברה פרטית בבעלותו של גנור. השניים רוצים שהתחזוקה תיעשה בשטח הנמל שיוקצה להם, והם יביאו עובדים פרטיים לשם כך. הם מבקשים להבטיח שחוזה הרכישה והאחזקה יקבע שאחזקת הצוללות תיעשה על ידי החברה הגרמנית טיסנקרופ, או חברה מטעמה בבעלות גנור או אחרים.
על ממשלת ישראל אסור להסכים לכך. חוזה האחזקה צריך לחייב את טיסנקרופ להעביר את הידע המתאים לחיל הים ולהכשיר את עובדי צה"ל למטרה זאת. הרי הצוללות לא ישוטו לגרמניה לצורך תחזוקתן. זו תיעשה בארץ על ידי אנשי מקצוע שיקבלו את הידע ואת ההכשרה הנדרשת מהחברה הגרמנית.
עובדים אלו צריכים להיות אנשי חיל הים ועובדי צה"ל המופקדים כיום על מערך זה. לעובדי מספנת חיל הים שרבים מהם אזרחים עובדי צה"ל, יש יכולות מוכחות בטיפול בצוללות ובכלי שיט אחרים. רק לפני כשנתיים הם סיימו טיפול שורש בצוללת לוויתן בהשקעה של כ-150 מיליון שקל.
לגנור ושמרון, המעוניינים שהתחזוקה תיעשה בחברה של גנור, אין יכולת לבצע זאת בפועל. אין להם צוות עובדים מיומנים ולא מקום מתאים. אם תתקבל תוכניתם להפריט את מערך תחזוקת הצוללות, העובדים שהם יעסיקו יצטרכו לעבור הכשרה מבראשית, אלא אם כן יהיו אלו עובדי מערך התחזוקה הוותיקים במספנת חיל הים.
במכתב ששלח לעובדים משה פרדימן, יו"ר ארגון עובדי צה"ל, נחשף טפח מהתנהלותם של שמרון וגנור, וכן מסכת הלחצים שהפעילו על ארגון העובדים וההסתדרות במטרה להוציא את אחזקת הצוללות מחיל הים ולהעבירה לידי החברה הפרטית של גנור.
במספנות חיל הים, שאחראיות כיום על אחזקת הצוללות, מועסקים אזרחים עובדי צה"ל שעלולים להיפגע מתהליך ההפרטה. פרידמן מספר על פגישה שהתקיימה בחודש אוגוסט בנוכחותו "בין מר מיקי גנור שמייצג חברה גרמנית, בהשתתפותו של עו"ד דוד שמרון, בא כוחו, לבין אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות.
עו"ד שמרון הודיע כבר בפתח הפגישה כי אין מדובר בפגישה פוליטית אלא בפגישה עסקית. הסתבר מתיאורו כי עדיף לחברה הגרמנית ולעובדי צה"ל המאורגנים בהסתדרות לנהל משא ומתן ולהגיע להסכמות, ולא לקבל תכתיב כתוצאה מהחלטה שתתקבל במשרד הביטחון.
באותה פגישה הוצגה תוכניתה של החברה הפרטית הגרמנית לתחזק את הצוללות, במקום עובדי המספנה המסורים.
את התנגדותו למהלך מנסח פרידמן כך: "האזרחים הם מוקדי ידע, אשר מטפלים בכלי מלחמה שונים עד לרמת הבורג.
"לא הסכמתי ולא אסכים למהלך של העברת עובדים ממעמד של עובדי צה"ל לעובדים של חברה פרטית, מתוך הבנה כי הידע שנצבר בידי עובדי צה"ל שייך לעם ישראל. אמונה בביטחון מדינת ישראל, על ידי הקפדה על שימור הידע המקצועי בידי צה"ל ולא בידי מדינות זרות או חברות למטרות רווח, ודאגה לפרנסת העובדים שאנו מייצגים - הן המנדט שלנו".
פרנסתם של עובדי המספנות חשובה במיוחד להם, אבל הנקודה של שימור הידע המקצועי בידי צה"ל ומדינת ישראל חשובה לכולנו.
אמנון פורטוגלי הוא חוקר במרכז חזן לצדק חברתי במכון ון-ליר