יוג'ין קנדל / צילום: אוריה תדמור
תחת הכותרת "ירוק זה הזהב החדש: אגרוטק כמנוע צמיחה חדש", אירחה ועידת העסקים של גלובס פאנל בנושא טכנולוגיות חקלאיות והדרך להפיכתן לגורם משפיע בכלכלה הישראלית.
את הדיון פתח והנחה פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר ראש המועצה הלאומית לכלכלה וכיום נשיא עמותת סטארט-אפ ניישן סנטרל. "רבים בישראל חושבים שפעם גידלנו תפוזים ומשם עברנו לפיתוח תוכנה, וזאת גם התמונה שהייתה לי בראש, עד שרוה"מ בנימין נתניהו ושר החקלאות לשעבר שלום שמחון, ביקשו ממני לחשוב גם על החקלאות הישראלית ועל אגרוטק".
קנדל סיפר כי "הצטרפתי לארגון שמקדם חדשנות ישראלית ושמתמקד גם באגרוטק ובפודטק ואנחנו מחברים את החדשנות הישראלית לבעיות של העולם. בעולם יש צורך באוכל ובהבטחת מזון ומצד שני יש בעיות של מחזוריות בקרקע, של מים, שינויי אקלים, בעיות סביבתיות ובעיות בכוח האדם בחקלאות וגם בזבוז מזון בכמויות גדולות בעולם. לכל אלה צריך פתרונות".
"בישראל יש כיום 450 חברות בתחום האגרוטק (או בקיצור אגטק, ע"כ), רובן קטנות, ויש אקדמיה ומחקר. יש פה אפשרויות ויחסית לעולם, יש כאן חקלאים צעירים שמוכנים לקחת סיכונים ולנסות דברים חדשים, אבל אין עדיין סביבה מספיק חזקה להתפתחות התחום."
"המודל של ישראל היה שהיינו צריכים לפתור לנו את בעיית המזון ועשינו זאת בדרכים שונות מהשכנים שלנו ואז התחלנו לייצא באופן מאוד מוקדם. היום אנחנו משנים קצת את הדבר הזה ובמקום לחשוב על הייצוא של התוצרת, אנחנו אומרים בואו נהפוך את זה לתוצר לוואי של יצוא טכנולוגיות, כי הגודל של ישראל לא מאפשר לנו להיות ממש גדולים ביצוא של תוצרת."
אחרי קנדל עלה לדבר אוסקר צ'מרינסקי, מנהל בכיר בתאגיד המימון הבינלאומי (IFC) שמהווה חלק מקבוצת הבנק העולמי (World Bank Group). צ'מרינסקי, חבר ותיק של קנדל, הסביר כי בעוד הבנק העולמי עוסק במתן הלוואות למדינות מתפתחות, הרי שה-IFC עוסק דווקא במימון והשקעות בחברות פרטיות במדינות אלו.
"באנו לישראל לדבר על חקלאות ואגטק. האתגרים הגלובליים בתחום הזה הם קודם כל הבטחת מזון כלומר שיהיה מזון על שולחן של כל האדם. אוכלוסיית העולם אמורה לגדול בעשורים הקרובים בעוד 2 מיליארד נפש, בשעה שפיתוח של חוות חקלאיות חדשות במקומות בהם יש שטחים לא מנוצלים כמו אפריקה נהפך ליקר יותר. לכן העולם יידרש לייצר יותר במזון בפחות שטח חקלאי".
צ'מרינסקי סיפר כי ב-IFC מזהים הזדמנויות גדולות בתחום האגטק ובעיקר ביכולת להביא לשיפור שיטתי של כל שרשרת האספקה החקלאית, החל מגידול היבולים ועד צריכתם בידי האדם. לכן משקיעים שם בחברות פרטיות בשווקים מתעוררות שפועלות בתחומי המים, האדמה, התזונה, ייצר החלבונים ועוד".
ב"אגטק אנחנו רואים גידול בהשקעות משנה לשנה עד לכ-5 מיליארד דולר אשתקד. אפילו חברות מזון ומשקאות מובילות רואות כיום הזדמנויות בתחום הזה ורוצות נתח לעצמן", הוסיף צ'מרינסקי.
לאחר מכן נערך הפאנל, אותו הנחה פרופ' קנדל, ובו נטלו חלק פרופ' עודד שוסיוב מהפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה באוניברסיטה העברית, פרופ' אורי שני מהמחלקה למדעי הקרקע והמים באוניברסיטה העברית, ד"ר אבי פרל, המדען הראשי בשרד החקלאות ועדי וגמן, מייסדת ושותפה מנהלת בקרן אגרי-ניישן.
פרופ' קנדל: מה ישראל יכולה להציע לתחום האגטק ומהם היתרונות היחסיים שלנו בתחום זה?
פרופ' שוסיוב: "ההזדמנויות הן עצומות בכל דבר שניגע בו. בעיני ההזדמנות באגטק זה להסתכל גם על החקלאים. אני בן למשפחת חקלאים דור שמיני בארץ ובעיני ההזדמנות לישראל זה לא לייצר עגבניות יותר טובות אלא לעשות קפיצה גדולה יותר. למשל לתחום של גידול צמחים מהונדסים גנטית שישמשו לתעשיית התרופות הביולוגיות".
וגמן: "ישראל ייצרה לעולם מאז ומתמיד יתרונות, אם זה טפטוף וייצור חלב ולכן כל החברות המובילות נמצאות פה. גם התמיכה של הממשלה בחממות מושכת אותם, וכמובן הרוח היזמית שרואים כאן. ככה שבעתיד כל הנושא של מדיקל פוד זה הדבר שצריך להתסכל עליו ולשם צריך ללכת. החקלאות צריכה להסתכל למנעד יותר רחב."
ד"ר פרל: "יש במחקר הישראלי שני דברים. האחד הוא יתרון הקוטן של המדינה, כלומר שהכול קרוב כאן ואפשר לתקוף בעיות מכל הכיוונים האפשריים. נושא שני הוא הריבוע הקדוש, כלומר אותו קשר אמיץ בין רמת המחקר, רמת ההדרכה, המגדלים והתעשייה. יש כאן מגדים שמוכנים לקחת סיכון ונמצאים בקשר עם המחקר וההדרכה. והחברות שנמצאות בקשר עם החוקרים וכל זה יוצר סיטואציה לא אופיינית לעומת מקומות אחרים".
פרופ' שני: ישראל מיוחדת בנושא האיטגרציה בתחומי המים. אין לנו שום טכנולוגיה ייחודית אבל בשום מקום בעולם לא הצליחו לעשות אינטגרציה של כל תחום ההתפלה וההשבה של המים כמו בישראל. לא סתם החקלאים בישראל הם המציעים את הרעיונות והפתרונות לאקדמיה. וזה מאוד ייחודי בעולם.
פרופ' קנדל: למה לא רואים עדיין בחקלאות את מימוש הפוטנציאל שטמון בענף? מהם המחסומים שעומדים במימושו?
פרופ' שני: "החסם הכי גדול הוא שהגודל של ישראל הוא זניח. אין בישראל שטחים לחקלאות ואין בה שרשרת אספקה מאורגנת. את כל הגרעינים שלנו אנחנו מייבאים. ככה שאנחנו בישראל לא נמצאים בתחום של יצור אוכל, ואנחנו לא מבינים את זה. אנחנו לא מתעסקים במה שרוב החקלאות בעולם מתעסקת".
ד"ר פרל: "חוקרים כאן מחפשים מחקר ולא כסף. לכסף יש אבני דרך ותנאים קשים. זה לא פשוט וזה מאבק יום יומי לשכנע חוקרים שכדאי להם ללכת למחקרים שיהיו ברי יישום".
וגמן: "בשלוש השנים האחרונות זיהנו מגוון רחב של רעיונות, אבל הסיבה שישראל לא הופכת גם לאגריניישן, זה בגלל שהכסף לא מתקרב למה שמושקע כאן בהייטק. להערכתנו יש כאן פער של לפחות של 500 מיליון דולר שאפשר להביא ולהשקיע בטכנולוגיות מתחום החקלאות. וזה מה שיכול לחולל כאן מהפכה בתעשיית החקלאות."
פרופ' שוסיוב: "אני חושב שאחד החסמים הגדולים לחזון שישראל תהיה יצרנית של רכיבים פעילים בתרופות ביולוגיות מצמחים קשור במשטר הרגולטורי. הגוף הרגולטורי שנותן גושפנקה לניסויים בתרופות נמצא בארה"ב ובאירופה ולא בישראל, וזה חסם נוראי מבחינתנו. היה נפלא שמדינת ישראל הייתה מסוגלת להקים גוף שייתן רגולציה לשימוש בתרופות".
"הדבר השני זה שהרבה חברות מגיעות לעמק המוות שבו צריך סכום גדול של כסף כדי להפוך את הפיתוח למוצרים. וההצעה שלי היא שכסף מקרנות הפנסיה של כולנו ישמש לכך. תארו לכם מה היה קורה אם הרגולטור היה מחייב את קרנות הפנסיה להשקיע חצי אחוז מהכסף שלנו בעתיד שלנו, כלומר באגטק ובביוטק?"
קנדל: מה המדינה יכולה לעשות עוד כדי לסייע לתעשיה?
ד"ר פרל: "במשרד החקלאות אנחנו רואים חשיבות גדולה לחזק את זרם העסקאות, וזה התבטא בהקמת חמישה מרכזי מצוינות ובפתוח ידע. כרגע מה שאנחנו עושים כדי לחזק את הקשר בין החוקרים לתעשייה, זה שורה של מחקרים מסובסדים שבהם החוקר מגיע עם גורם עסקי מתחילת המחקר. זה עובד בשנתיים האחרונות ויש תוצאות ראשונות ומבטיחות. מה שהיינו רוצים בגדול זה לייצר גם בחקלאות מודל של קרן יוזמה. אותה הקרן שהביאה את הייטק לאן שהוא הגיע היום.
פרופ' שני: "יש הבדל מהותי בין מדען לממציא. מדען מפרק תופעה לגורמים וממציא הוא מרכיב. לכן זה לא אותה תכונה ולא בכל מדען יש את אותה יצירתיות של הממציא. מצד שני שניהם נדרשים להבין את החומר וזה משהו שחסר להרבה יזמים צעירים כי הנושא הביולוגי מאוד מורכב. לכן הקשר בין יזמים והאקדמיה חייב להיות הרבה יותר חזק".
"הבעיה היא שכולם במערכת יותר מדי חמדניים. האוניברסיטה ישר רוצה את חלקה, ולכן קשה לעבוד ככה. במדינת ישראל האוניברסיטאות דורשות שותפות מלאה איתך, אם אתה בא עם רעיון, וזה לא ככה באוניברסיטאות בעולם כמו סטנפורד למשל. לכן הממשלה בצורה מבוקרת צריכה לדאוג שייווצר קשר טוב בין היזם לאוניברסיטה.
פרופ' קנדל: מה המרכיבים שצריך יזם אגטק כדי להצליח, מעבר לטכנולוגיה טובה?
פרופ' שוסיוב: "מנקודת מבט של מדען ויזם, חשוב להבין שאנחנו לא בהכרח טובים בכל המנעד של הדברים שצריך כדי להצליח. מדען לא חייב להיות מנכ"ל וגם לא סמנכ"ל פיתוח. אולי מדען ראשי אבל זהו, כי סטארט אפ זה בית משוגעים שדורש מחויבות עצומה ולכן חשוב ביותר שכדי שהדבר הזה יצליח יהיו בעמדות הללו האנשים המוצלחים ביותר".
פרופ' קנדל: מהם המגמות הגלובליות בתחום של מימון החקלאות ומה קורה בישראל?
וגמן: "רואים שלוש מגמות בתחום המימוני, הראשונה היא החיבור בין האגטק לחקלאים עצמם, השניה היא שחקלאי יודע לקחת טכנולוגיה ולהשתמש בה וזה יוצר לו יתרון תחרותי והשלישי זה שגופים יעברו להשקיע בתחום במודל של קרנות הון סיכון. הטרנד האחרונות זה קרנות תאגידיות."
פרופ' קנדל: דיברתם על כך שאקדמיה ותעשיה לא מדברים יותר מדי, אבל בחקלאות רוב הפטנטים באים מהמעבדה. איך מחברים את העולמות האלה?
פרופ' שוסיוב: "אנחנו באוניברסיטה מנסים למצוא את המרכיבים ולחבר אותם למפרקים. המסקנה שלנו בפקולטה לחקלאות היא שיש רעיונות נהדרים שבאים מהסטודנטים ולא מהפרופסורים. ולכן התוכניות שאנחנו מתחילים להקים הן כאלו שמבקשים מהסטודנטים להיות היזמים ואם הרעיון שלהם מספיק טוב, אז אנחנו מחברים אותם למעבדות ולפרופסורים. זה לא מהלך קל ליישום אבל יש לנו רוח גבית מהאוניברסיטה".
ד"ר פרל: "אחד הפתרונות הוא בניית הסכמי מסגרת כמו שנעשה במכון וולקני, ואז כל מה שצריך לעשות כשיש תוכנית חדשה זה לצרף דף נייר אחד להסכם הקיים."
פרופ' קנדל: אחת הטענות שנשמעות הוא שהמחקר הישראלי לא מחובר לבעיות בעולם. עד כמה זה חשוב לחבר את היזמים והחוקרים לבעיות אמיתיות?
וגמן: "אנחנו רואים שהיזם הישראלי מזהה נכון את האתגרים האמתיים. הקושי הוא להבין את השוק החקלאי הספציפי בכל מדינה. אבל היינו רוצים לראות פתיחות גם מהחברות הגדולות שיבוא ויגידו לנו איפה קשה להן ואיפה כואב להן. כל העולם החקלאי עובר עכשיו קונסולידציה שתצא אל הפועל ב-2017, ואז ב-2018 יתחיל החיפוש האמיתי אחר פתרונות.
פרופ' שני: "אין בישראל מגבלות. הבעיה היא שישראל לא נמצאת בחקלאות הבסיסית של העולם, ולכן כדי להיות שם אנחנו צריכים להתאמץ."