יובל שטייניץ / צילום: איל יצהר
באירוע ההכרזה על רישיונות החיפוש החדשים בים התיכון,שר האנרגיה יובל שטייניץ אמר כי הוא מאמין שישראל יכולה להפוך ל"מעצמת גז אזורית". ייתכן שהוא צודק ויימצאו עוד כמה מאות מיליארדי מ"ק גז טבעי ואולי אף כמות הקרובה יותר לפוטנציאל של 2.2 טריליון מ"ק. כמויות כאלה בהחלט יעניינו את השוק האירופי, והן גם עשויות לאפשר לייצא גז במחירים תחרותיים.
אלא שנכון להיום זה אינו המצב, וכל עוד מדובר בתיאוריה, אין לישראל ודאות שכמויות הגז שלה מספיקות ליצוא. כיוון שבכל תחזיות האנרגיה הגז הטבעי נשאר דומיננטי לצד אנרגיות מתחדשות, ישראל זקוקה לגז שבמים הכלכליים שלה, וזקוקה לשר האנרגיה כדי לשלבו בכלכלה המקומית בקצב מהיר יותר.
המשק הישראלי זקוק בהקדם גם להבטחת תחרות אמיתית על מחירי הגז בישראל, משום שהמחירים הנגבים כעת הם מחירי מונופול הגבוהים בלפחות 20%-30% מהמחירים שהיה מאפשר משק גז תחרותי. השותפות ב"תמר" רשמו ב-4.5 שנים בלבד רווח נקי אסטרונומי של קרוב ל-2 מיליארד דולר, שדוח מידרוג (שהן עצמן הזמינו) מייחס לריכוזיות ולהיעדר תחרות.
למרות שמאגרי הגז של ישראל נמצאים בעומק הים, העלות השולית להפקת יחידת חום עומדת על 30-40 סנט. שוק קרוב כמו ישראל, שההולכה אליו אינה יקרה, יכול לאפשר בלי שום בעיה מחיר אירופי של 4.5 דולר ליחידת חום ואף מחיר אמריקאי של 3 דולר. ההתמקדות בהכנסות המדינה מיצוא גז שעדיין אין לה, במקום בתרומה האדירה שתצמח לכלכלה ממחיר גז נמוך, היא לא פחות ממוזרה.
במצב העניינים הנוכחי, אזרחי ישראל מסבסדים את שותפויות הגז כמה פעמים: במחיר חשמל גבוה מדי, ברשת ביטחון לחברת החשמל המאיימת לקרוס פיננסית, ומשלמת מיליארד וחצי שקל מיותרים בשנה על הגז, וביוקר מחיה שהיה יכול להיות נמוך יותר, אם הגז היה "גיים צ'יינג'ר" אמיתי לתעשייה. ויש גם סבסוד אפשרי בחיים עצמם. כישלון מכרז מפעל האמוניה בגלל מחיר הגז הגבוה הותיר את תושבי מפרץ חיפה חשופים לסכנה הנשקפת ממכל האמוניה.