פטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל (במימרתו השחוקה של סמיואל ג'ונסון), לא חלילה מפני שכל פטריוט הוא נבל, אלא מפני שמסורת רבת ימים שולחת נבלים להיאחז בקרנות המזבח. הטומאה והקדושה דרות לא פעם בכפיפה אחת.
בלשון קצת פחות דרמטית, המשתמטים מפני תוצאות מעשיהם, מקווים להסיח את הדעת באמצעות רושם כוזב על מניעיהם ועל סביבתם הטבעית. מאין להם קרנות מזבח, או ערי מקלט, ולנוכח התמעטות בעלי בריתם בהווה, הם מבקשים ניחומים בחיקם של מדינאי העבר. רק הם באמת מסוגלים להבין ללבם.
לראש הממשלה הזדמן גם השבוע ווינסטון ספנסר צ'רצ'יל. המדינאי הבריטי העגלגל וקטן הקומה, אינו חדל להשאיל את ענקיותו לפוליטיקאים, שמתרוקן והולך אוצר המטפורות שלהם. הצ'רצ'יליאניזם אולי אינו מפלטו של הנבל, אבל הוא בוודאי מפלטו של הפטריוט. בנימין נתניהו, פטריוט, אינו חדל לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה; והמשק הזה הופך לקול רעש סואן, כשהוא מעמיד את עצמו בנעליו של ראש הממשלה הבריטי החזק ביותר של כל הזמנים.
אם אינני טועה, רובנו יודעים את עיקר הדברים הטובים שעשה צ'רצ'יל. הוא הרים את קולו במדבר, ברהיטות גוברת, ומבלי להירתע אף כמלוא הנימה, כדי להתריע על סכנת המוות המרחפת על הדמוקרטיה המערבית מפני היטלר; ולאחר שנקרא להציל את ארצו מפני התוצאות של עיוורונה, הוא העניק לה השראה ונחישות, שעמדו לה בשנה וחצי הקריטיות שעברו בין נפילת צרפת ובין כניסת ארצות הברית למלחמה.
אנחנו נוטים לדעת קצת פחות על הדברים הרעים שעשה צ'רצ'יל. מה לעשות, כמעט 65 שנה עברו בין בחירתו הראשונה לפרלמנט, ב-1900, ובין פרישתו, ב-1964. גם קדוש היה לוקה קצת בטומאה במהלך קריירה כה ארוכה.
צ'רצ'יל לא היה קדוש באיזשהו מובן. הוא היה אופורטוניסט, שדילג ממפלגה למפלגה ומנושא לנושא בניסיון בלתי פוסק לזכות בתשומת לב. צ'רצ'יל, אף על פי שעמד במבחן ההיסטורי הגדול ביותר, חזר ונכשל בהבנת המהלך ההיסטורי בשורה ארוכה מאוד של עניינים. צ'רצ'יל, שמילא תפקיד חסר-תחליף בהגנת הציוויליזציה המערבית, בז לאורח חייהם של לא-מערביים ואפילו לעצם חייהם.
ובשבוע שבו מצדדי נתניהו שבים להושיט זרועות לצ'רצ'יל, מוטב לזכור שהמדינאי הבריטי הגדול היה מהמר כפייתי, פזרן חסר אחריות, משתמט מס, שניסה את כוחו בהונאה של חברות ביטוח, והפסיד סכומי עתק. התכונות האלה לא התיישבו עם הרגלי הצריכה שלו, עם ציפיותיו ועם ציפיותיהם של ידידיו ושל בני משפחתו.
"בלי שמפניה"
צ'רצ'יל עמד על סף התמוטטות פיננסית בעצם הימים שבהם הזדקף במליאת הפרלמנט כדי להזהיר מפני התמוטטות פוליטית, או צבאית; ואפילו כאשר ניהל את מאבק ההתגוננות הנואש ביותר של בריטניה מול הנאצים. אילו התמוטט, לא רק חשבון הבנק שלו היה מתרוקן, אלא אין כמעט ספק שהקריירה הפוליטית שלו הייתה באה אל קיצה המחפיר.
יד נעלמה באה לעזרתו. למען האמת, 75 שנה אחר כך, עזרה כספית כזאת הייתה נחשבת ללא-חוקית. אילו התגלתה, היא עצמה הייתה מביאה את הקץ על הקריירה הפוליטית של המוטב.
הרפתקאותיו הפיננסיות הנפסדות של צ'רצ'יל הלוא הן מתוארות בספרו מסמר השיער של דייוויד לוק (Lough), "בלי שמפניה" (No More Champagne), שהתפרסם משני העברים דוברי האנגלית של האוקיאנוס האטלנטי לפני שנה ויותר. שיחה מעניינת עם המחבר אפשר למצוא ביוטיוב, https://youtu.be/xjpm44l8wD4.
איש עשיר מאוד, ששמו היה הנרי סטראקוש (Strakosch), בנקאי, בעל מכרות ואשף פיננסים, בא לעזרת צ'רצ'יל ברגעים האחרונים ממש. סטראקוש נולד למשפחה ממוצא יהודי (אם כי לא היה יהודי בעצמו) בצ'כיה. הוא עשה את הונו בתעשיית המכרות של דרום אפריקה. הוא התעניין מאוד בפוליטיקה של מרכז אירופה, ועקב אחר היטלר מימי שלטונו הראשונים. זה היה המכנה המשותף העיקרי שלו עם צ'רצ'יל ומקור נכונותו להיטיב עם הפיננסים של המדינאי הבריטי.
חייטי וסוחרי-יין
ב-18 ביוני 1940, ארבעה ימים לאחר נפילת פריז, בשעה שהאופק היה קודר מתמיד, סטראקוש העביר 5,000 לירות סטרלינג אל צ'רצ'יל, סכום השווה ל-250 אלף לירות של ימינו. ראש הממשלה השתמש בכסף הזה "כדי לפרוע חשבונות לחייטים, למתקני שעונים ולסוחרי יין, לפני שחזר והפנה את תשומת לבו לניהול המלחמה", על-פי לוק.
המתן בסתר הזה התחיל שנתיים ויותר קודם, בשעה שהיטלר פלש לאוסטריה. צ'רצ'יל היה אז רק חבר פרלמנט, והנהיג אופוזיציה של איש אחד לפיוס היטלר.
יום אחד לאחר שקיבל את השיק הראשון מסטראקוש, צ'רצ'יל כתב פתק קצת נבוך. אלמלא היה שקוע בחיי הציבור במידה כזאת, הוא היה פותר את בעיותיו בעצמו, הוא התנצל, אבל "אין זה הולם, ויש בזה טרדה גדולה", כאשר עליו להתרכז ראשו ורובו ב"ענייני העולם הגדולים העומדים על הפרק".
הוא הוסיף, ברמז שערורייתי למדי לידידיו ולמיטיביו: "מה מאוד אסיר תודה הייתי אילו יכולתי להשתחרר בשנים הקריטיות הבאות מן הדאגה הזו, אשר נפלה עליי באופן כה מפתיע". אם מיטיביו ייענו לו, הוא יוכל לקבל את "ההחלטות הגדולות שאולי יתבקשו ממני ללא הסחת הדעת והחרדה" של כישלונותיו הכספיים.
אכן. הנצח עצמו היה זקוק לצ'רצ'יל בשנים הבאות. מה פעוט הוא המחיר שהתנהגותו גבתה משלטון החוק ומן הסדר התקין. האין זה מובן שההיסטוריה סלחה לצ'רצ'יל את שחיתות מידותיו?
צ'רצ'יל שוב פנוי להובלה, מקווה בנימין נתניהו, ומצית עוד סיגר מבית ארנון מילצ'ן. שמפניה, אדוני ראש הממשלה?