עצומה של אישי ציבור, אקדמיה ואנשי רוח קוראת בימים אלה לחברי הוועדה למינוי שופטים למנות לפחות שתי שופטות לבית המשפט העליון מתוך 4 מינויים בסבב הקרוב. העצומה קוראת לחברי הוועדה להכיר במחויבותם הציבורית והמשפטית לקידום השוויון בין המינים ובהשלכות בחירותיהם על הרכבו המגדרי של בית המשפט העליון.
קריאה זו היא במקומה. צריך לזכור כי שופטת ראשונה מונתה לבית המשפט העליון רק בשנת 1977. כלומר, כמעט 30 שנה לאחר הקמתו. בכל שנותיו כיהנו בבית המשפט העליון 10 שופטות בלבד. אפילו כיום, אחרי שתי נשיאות בבית המשפט, מכהנות בו רק 4 שופטות מתוך 15 שופטים - מעט יותר מרבע. ללא מינוי שתי נשים לפחות בסבב המינויים הנוכחי, ייוותר בית המשפט העליון עם ייצוג מגדרי חסר ומטריד לעוד שנים ארוכות.
החובה לייצוג מגדרי הולם נגזרת מעיקרון השוויון, אך בהקשר של בית המשפט העליון היא מזמינה דיון בסוגיה רחבה הרבה יותר - והיא האם בית המשפט העליון צריך לשקף בהרכבו את האוכלוסייה בכללותה?
דעתי בעניין זה היא שלמרות שמדובר במוסד מקצועי, הרי נוכח השלכות העומק של החלטותיו והעובדה שהוא משמש למעשה כבית דין לחוקה, יש הכרח שבית המשפט העליון ייתן בהרכבו ייצוג הולם להרכב האוכלוסייה בישראל. במצב הנתון, שבו בית המשפט העליון מעורב עד צוואר בהכרעות העמוקות ביותר בחברה הישראלית - בחברה, בכלכלה ובמדיניות הציבורית - אין מנוס אלא לבקש שעיקרון הייצוג ייושם.
עיקרון זה אמור לחול לא רק על נשים אלא גם על ערבים, חרדים ויתר מגזרי החברה. היה זה מנחם בגין שתבע במשך שנים, בהיותו ראש האופוזיציה, למנות שופט ערבי לבית המשפט העליון.
בשעתו אמנם קבעה ועדה בראשות השופט יצחק זמיר כי שופטים, בעיקר אלה שבעליון, אינם צריכים לייצג את הרכב האוכלוסייה. עם זאת, חברי הוועדה אימצו עיקרון אחר - עיקרון השיקוף - שלפיו על הרכב השופטים לשקף את פני החברה "במידת האפשר". הם אף המליצו שהוועדה למינוי שופטים תאמץ עיקרון זה, אם כי הדגישו כי הקריטריונים לבחירת שופטים חייבים להיות, בראש ובראשונה, רמה אישית גבוהה ומקצוענות.
מי שהתנגד בשעתו לעיקרון הייצוג היה השופט אהרן ברק, ואין להתפלא על כך. ברק מסמל יותר מכל את גילדת השופטים האנכרונסיטית, שהתנגדה לכל מינוי שופט שאיננו נמנה על בית מדרשה האידיאולוגי. תופעה זו של גילדה סגורה, שהודפת כל ניסיון לשלב בה נפשות חדשות, מבטאת בעיה חריפה אף יותר, והיא ההתנגדות העיקשת של האליטות הישנות לכל רוח של שינוי והזרמת דם חדש לעורקיהן של המערכות הציבוריות.
התפיסה של מינוי אלה הדומים לנו ויצירת אליטה מזן מסוים ואחיד היא רעה חולה בחברה הישראלית. היא מנעה מציבורים רבים של אנשים מוכשרים, שלא נולדו ברחביה ולא למדו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, או שלא נמנו עם אסכולת "הכול שפיט" של ברק, להתמנות לשופטים עליונים.
למזלנו, המערכות הציבוריות עברו שינוי דרמטי בשנים האחרונות, כתוצאה של נסיבות פוליטיות-חברתיות, והן היום פתוחות יותר ושוויוניות יותר.
בחברה פתוחה ומתקדמת כמו ישראל של 2017, נשים כבר אינן צריכות להוכיח שהן יכולות. עובדה היא שבמערכות שונות, כמו המערכת הפיננסית, הוכח זה מכבר כי ביצועיהן של נשים מנהלות, שכבשו את עמדות המפתח בתחום, אינם נופלים מאלה של הגברים ואולי אף עולים עליהם.
■ ד"ר לוצאטו היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו" וחברת הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.