דונלד טראמפ ובנימין נתניהו/ צילום:רויטרס
בראש ובראשונה, נאום ההשבעה של טראמפ, תמצית חזונו הפוליטי, היה כוחני, לעומתי, דווקאי, בריוני אפילו. מטבע הלשון in your face, באנגלית הוא האפיון המדויק ביותר. הנאום הזה הוא שיקוף נאמן של תפיסת העולם הטרמפאית: חפון ככל יכולתך, אם אתה רק יכול, ואני, דונלד ג'ון טראמפ, יכול גם יכול. גם לו מותר לומר: Yes, I can. מי שחיפש בנאום הזה עלה זית לרוב האמריקאים שהצביעו בעד הילארי קלינטון בבחירות - טראמפ, לאחר הכול, הוא נשיא של מיעוט - התאכזב.
הנשיא החדש אותת אמש בבירור, שהוא אינו מעוניין להרחיב את בסיסו האלקטורלי - הגרעין הקטן יחסית של תומכים משולהבים שהצליח להניף אותו לבית הלבן בסיוע חבר האלקטורים, הנפתול המוזר של חוקי הבחירות בארה"ב שמאפשר לאיין את רצון הרוב. הוא הפגין בעליל, שאין לו גם שום עניין בשותפתו הקואליציונית העכשווית - המפלגה הרפובליקאית - ובוודאי לא במפלגה הדמוקרטית, למרות שמבחינה אידיאולוגית יש כמה נקודות קרבה בינו לבין הדמוקרטים, או, יותר במדויק, הפלג ה"שמאלני" שלהם (חשבו על ההתנגדות הבלתי מתפשרת של ברני סנדרס לאמנות סחר בינלאומיות, למשל). המילה "רפובליקאים", או מילים שנגזרות ממנה, בכלל לא עלו על דל שפתיו בנאום ההשבעה.
מהנאום הזה מצטיירת האסטרטגיה הפוליטית של טראמפ לטווח הרחוק: לטפח את ה"בייס" - הבסיס הנאמן של בוחריו - כמקור של כוח פוליטי שיפטור אותו מהצורך להישען על מוקדי הכוח המסורתיים, הממסדים של שתי המפלגות הגדולות. לכן אין גם צורך לפייס ולקרב את אלה שהצביעו נגדו. הבחירות בנובמבר הראו, שהוא לא נזקק כל כך למפלגה הרפובליקאית. טראמפ מאמין - ואף אמר זאת לא פעם - שהוא עשה טובה לרפובליקאים, שהוא נתן תנופה לכמה ממועמדיהם לקונגרס. הוא נישא לפסגה על גלי בוחריו וחלק משמעותי מהם אינם רפובליקאים אלא תומכי אובמה או סנדרס לשעבר.
וכך, בנאומו אמש העלה טראמפ על נס את ה"תנועה" שלו, לא את המפלגה הרפבוליקאית, ביתו הפוליטי העכשווי. "באתם בעשרות מיליוניכם כדי להיות חלק מתנועה היסטורית, תנועה שכמותה לא ראה העולם מעודו", הוא הכריז. את שאיפות אנשי ה"תנועה" ל"בתי-ספר מעולים, לשכונות מגורים בטוחות, למשרות טובות" הגדיר הנשיא החדש כ"דרישות סבירות של אנשים הגונים, של ציבור הגון".
טראמפ ממצב אפוא את עצמו כמוקד של מפלגה חדשה, המפלגה הפטריוטית של טראמפ. כשהוא מדבר על אחדות הוא מגדיר אותה במונחים פטריוטיים: "במסד הפוליטיקה שלנו תהיה נאמנות מוחלטת לארצות הברית של אמריקה, ובאמצעות הנאמנות למולדת נגלה מחדש את הנאמנות שלנו זה לזה". הוא ציטט בנאום פסוק מספר תהילים: "התנ"ך מספר לנו 'מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד'... אנו צריכים תמיד לבקש סולידריות. כאשר אמריקה מאוחדת, אי אפשר לעצור אותה". זה היה נאום רדיקלי עם "דם אדום" ו"פטריוטיות" בטקסט, הרבה פטריוטיות. באופן טבעי, אי אפשר שלא לחשוב על אלה שנזקקים לפטריוטיות כמפלט אחרון, כמאמר חכמים, או, אולי, במקרה שלפנינו, כהזדמנות ראשונה.
ובמילים אחרות: טראמפ מנסה - ומצליח - לנגן על נימי האינסטינקטים השבטיים של בוחריו הפונטציאליים. בעיתוי מופלא, כמה שעות לפני הנאום, פרסם בעל הטור השמרני דייוויד ברוקס מאמר על התופעה הגלובלית, שטראמפ העתיק לארה"ב: המאבק בין גימיינשאפט לגזלשאפט. גימיינשאפט היא מערכת חברתית - מדינה, קבוצה, ארגון - שמאופיינת בתחושה חזקה של זהות משותפת, קשרים אישיים הדוקים, דבקות בערכים מסורתיים ונאמנות אישית למנהיג על סמך הערצה או אמונה עיוורת ביכולתו.
גזלשאפט היא מערכת חברתית שמבוסססת על קשרים בעלי אופי פורמלי, יחסים בלתי-אישיים, העדר נורמות ערכיות מחייבות, ריחוק ממסורת ושלטון מנוכר שאוכף חוקים מנוכרים. אירופים רבים, בעלי זהות לאומית חזקה, נאמר בצרפת או בהולנד, רואים באיחוד האירופי מסגרת מעיקה, עול זר שמנוגד לנטיותיהם הטבעיות של נאמנות למכורה. באירופה, מסתמנת נסיגה לגזלשאפט - ומכך נובעת עליית הימין הקיצוני שם. טראמפ, ש"האסטרטג הראשי" שלו, סטיב בנון, רקם קשרים חזקים עם הימין האירופי, הצליח לייבא את הלוך הרוח הזה לאמריקה. אנליסטים אומרים, שטביעות האצבע של בנון - הקברניט הרוחני של תנועת הימין האלטרנטיבי (Alt-Right) בארה"ב - ניכרות בכל שורה בנאום.
וזה מסביר, כמובן, את המוטו של נאום טראמפ על גבעת הקפיטול: אמריקה תחילה, העולם בסוף, עם דגש כסנופובי חזק. הנשיא הטרי מצייר את ארה"ב כמדינת העולם השלישי, מוכת עוני ורוויית פשע, שכמו נלקחה מסדר סרטי Mad Max: "אימהות וילדים לכודים בעוני ברובעי מצוקה בערים הגדולות; בתי-חרושת אכולי חלודה פזורים כמו מצבות ברחבי ארצנו; מערכת החינוך משופעת במזומנים, אך הצעירים, התלמידים הנהדרים שלנו, נותרים ללא ידע; הפשע, הכנופיות והסמים גזלו חיים רבים מדי ושללו פוטנציאל שלא מוצה מארצנו".
"הטבח הזה באמריקאים חייב להיפסק כאן ועכשיו", הוסיף טראמפ בדרמטיות. באמת? מי טובח באמריקאים, לעזאזל? ארה"ב רחוקה מאוד מלהיות מושלמת, אך היא עדיין המדינה העשירה בתבל, לפי רוב הפרמטרים. האמריקאי העני ביותר ייחשב עשיר מופלג במדינות רבות באסיה ובאפריקה. וארה"ב היא מדינת חוק, אמירה שקשה להחיל על רוסיה או סין, למשל. טראמפ מוסיף לשטות בתומכיו ללא בושה, והם נופלים בפח שוב ושוב, אולי בגלל מערכת חינוך שלא מדגישה חשיבה ביקורתית, אך זה נושא למאמר אחר.
ומי אשם במצוקת החלכאים האמריקאים, על פי טראמפ? הממסד בוושינגטון, כמובן, הזרוע של ממשלים דמוקרטים ורפובליקאים, שעושה יד אחת עם זרים חורשי מזימות ותאבי בצע: "קבוצה קטנה בבירת האומה קצרה את כל הפירות שמניב הממשל בעוד שהעם נשא בעלויות... וושינגטון שגשגה, אך לא חלקה עם העם את השפע. הפוליטיקאים פרחו, אך מקומות העבודה נעלמו ובתי-חרושת נסגרו".
ובה בעת, "במשך עשרות שנים העשרנו תעשיות זרות על חשבון התעשיה האמריקאית... הגנו על גבולות של מדינות זרות, אך הזנחנו את גבולותינו שלנו... בזבזנו טריליונים על טריליונים של דולרים בחו"ל בעוד שהתשתיות שלנו מתפוררות. העשרנו מדינות אחרות, בעוד שהעושר שלנו התפוגג, יחד עם העוצמה והביטחון שלנו... אנו חייבים להגן על גבולותינו מההרס והחורבן של מדינות זרות, שמעתיקות את מוצרינו, גוזלות את החברות שלנו ומשמידות את מקומות העבודה שלנו".
וכך אנו מגיעים לקליימקס הרעיוני של הנאום: מעתה אנו נדאג לעצמנו, ולעזאל העולם: "מכאן ואילך, חזון חדש ישמש נר לרגלנו - אמריקה תחילה, אמריקה תחילה". ובמילים אחרות: אמריקה לבדד תשכון, ומוטב כך. "אנו נבקש ממדינות תבל שיפגינו ידידות ורצון טוב, אך נעשה זאת מתוך הבנה שזכותה של כל מדינה לשים את האינטרסים שלה בראש סולם העדיפויות. איננו רוצים לאכוף את אורח החיים שלו על אחרים".
חשבו על המשפט האחרון: "איננו רוצים לאכוף את אורח החיים שלנו על אחרים". כך, בכמה מילים מתנער טראמפ ממסורת בת 70 שנה של ארה"ב המודרנית: מאמץ מתמשך להפיץ ערכים דמוקרטיים ולהגן על זכויות האדם במדינות תבל. המסורת הזו לא נשמרת בהקפדה מלאה. עדיין לא ראינו קמפיין אמריקאי לשוויון זכויות לנשים בסעודיה, למשל. אבל העקרון הזה שימש נר לרגלי כל הממשלים בוושינגטון אחרי המלחמת העולם השנייה. בלעדיו לא היתה תוכנית מרשל שקוממה את כלכלת אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה; בלעדיו לא היה קם הבנק העולמי וכל אותם ארגונים שנועדו להפיץ סיוע אמריקאי למדינות נחשלות. ולאחר הכל, המחויבות האמריקאית לאירופה עמדה בבסיס הקמת נאט"ו (שטראמפ מתחיל לזעזע את יסודותיה).
וזה מביא אותנו לקליימקס הישראלי של המניפסטו של טראמפ, משפט קטן, שנבלע בשטף ההצהרות המתלהמות של הנאום: "במשך עשרות שנים... סיבסדנו את הצבאות של מדינות זרות, בעוד שאנו שואבים משאבים מהצבא שלנו". הממ... איזה צבאות זרים מסובסדים מכספי משלם המיסים האמריקאי? ייתכן שטראמפ מתכוון לבסיסים צבאיים שארה"ב מחזיקה מעבר לים, בעיקר בגרמניה, קוריאה הדרומית ויפן. עלויות האחזקה של בסיסים אלה הן כ-10 מיליארד דולר בשנה.
אך גם ייתכן בהחלט שטראמפ מצביע על הסיוע הצבאי שמעניקה ארה"ב לישראל ולמצרים. עד עתה קיבלה ישראל 3.1 מיליארד דולר בשנה; מצרים מעט פחות. החל ב-2018 תקבל ישראל 3.8 מיליארד דולר בשנה, מצרים מעט פחות. האם טראמפ אינו יודע שרוב הסיוע לישראל חוזר לארה"ב ויוצר מקומות עבודה רבים מאוד בתעשיות הביטחוניות?
סביר להניח שהוא יודע, אבל הוא לא משוכנע שזו עסקה טובה מספיק. האם ייתכן שהוא חושב על קומבינה מרובעת, נאמר בלימת התנחלויות, העברת השגרירות לירושלים, הסכם עם הפלסטינים והמשך הסיוע? האם ההתבטאות על "סבסוד הצבאות הזרים" נועדה להכשיר את הקרקע למשהו שנפתלי בנט לא יאהב? אולי נשמע משהו על כך בביקורו הצפוי של רה"מ נתניהו בוושינגטון, אם הוא רק ישרוד את פרשיות מוזס ומילצ'ן.