המסר הקולני שדאעש שלח בשבוע שעבר בדמות ארבע רקטות שנורו מחצי האי סיני אל עבר אילת היה ברור מאוד. גם אם ארגון הטרור האסלאמי הקיצוני חוטף בכל החזיתות (כמה שעות לפני הירי הודיע צבא מצרים על חיסולם של כמה מאנשי הארגון ועל הריסת מנהרות שנחפרו בין סיני לרצועת עזה), פעיליו אינם מתכוונים לוותר ולהניח את נשקם.
אלא שהפגנת הנחישות והיכולת, שכה חשוב לאנשי דאעש להציג בימים אלה, רחוקה מלהסתיר את מצבו האמיתי של הארגון. בעיראק, כמה אלפי קילומטרים מצפון-מזרח לסיני הולך ומאבד דאעש את אחיזתו בשטחים הנרחבים שכבש בקיץ 2014. למעשה, מאז גיבוש הקואליציה נגד דאעש בסתיו אותה שנה, נרשמת היחלשות הדרגתית בכוחו של הארגון. כוחות הקואליציה המונה 19 מדינות - ובהן ארצות-הברית שמובילה אותה, צרפת, גרמניה, קנדה ואוסטרליה - הלמו באנשי המדינה האסלאמית ביבשה, מהאוויר ומהים, שחררו מידיהם שטחים נרחבים, וכיום מפת החליפות האסלאמית שבה התפאר הארגון, נראית יותר כמו שמיכת טלאים של שליטה רופפת מאשר של רצף טריטוריאלי אחיד שמייצג ישות ריבונית. גם במונחים של לוחמים, כוחו של דאעש נשחק, כאשר באוגוסט האחרון טענו דוברי הקואליציה כי מאז תחילת פעילותה, חוסלו 45 אלף לוחמי הארגון.
"כשהגרף של דאעש היה בעלייה, הוא היה עובד על טריטוריה - הוא היה מגיע, כובש, הורג ומבסס את החליפות", אומר עידן בריר, דוקטורנט באוניברסיטת תל-אביב ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית. "היום אין יותר כיבושים, השתלטויות והתרחבות. הם חזרו לפעול בשיטות של אל קאעידה - פיגועי ראווה ובמקביל פעולות איכות בעורף האויב כמו הניסיון שלהם לכבוש את העיר כירכוכ, אבל הארגון ספג מכה מאוד רצינית".
עם זאת, בריר מדגיש כי האסלאם הטרוריסטי הקיצוני שדאעש מייצג, לא ייעלם. "דאעש יכול ללכת, אבל כל עוד לאידיאולוגיה שמאחוריו יש אחיזה בעולם הסוני, לא יימצא הפתרון לזה. הניצחון של צבא עיראק ושל הקואליציה בקרב נגד דאעש הוא אמנם מרשים, אבל זה רק ניצחון נגד ארגון אחד ולא נגד האידיאולוגיה שמניעה אותו. אף אחד לא טוען שהקואליציה תצליח לחסל את האידיאולוגיה".
"הרעיון שבבסיס הארגון, יישאר בשטח משום שבעיות השורש שהביאו לעלייתו - המתח והמלחמה בין הסונים לשיעים בעיראק - רחוקות מלהיעלם", מסכימה פרופ' עפרה בנג'ו ממרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב. "אני מאמינה שבמקרה שדאעש יחוסל, יתפתח על בסיס האיבה הזו גוף אחר תחת שם אחר או שתהיה חזרה לאל קאעידה, אבל הסונים - שהם הגורם שהכי נפגע בעיראק מאז הפלישה האמריקאית ב-2003 - ימשיכו להיאבק למען חיזוק מעמדם ולנסות להגיע להישגים במדינה או באיזו ישות שתקום אחרי המלחמה הזאת. המאבקים ימשיכו לבעבע ולהתקיים למשך זמן רב ואני מניחה שבעיראק תימשך חוסר יציבות שמלווה באלימות. השיעים היום נוקמים על מה שעשו להם במשך 1,400 שנה והסונים גם ינהגו בהתאם בהמשך".
מוסול, הקרב על התודעה
המבחן המשמעותי ביותר של כוחות הקואליציה הגיע בליל ה-16 באוקטובר 2016 עם תחילת המבצע לשחרור העיר מוסול בעיראק מידי דאעש. תזכורת: ביוני 2014, עת נכבשה מוסול על-ידי כוחות דאעש השועטים קדימה, מנתה אוכלוסיית העיר השלישית בגודלה בעיראק כ-3 מיליון בני אדם. מיד לאחר החלת שלטונו, העמידו הקנאים בפני עשרות אלפי תושבי העיר הנוצרים ברירה אכזרית: להמיר את דתם או לשלם מס גולגולת. התוצאה הייתה שעד מהרה רובם נמלטו.
על המוסלמים שנשארו מאחור הוחלו חוקי השריעה, שבמסגרתם נאלצה כמעט כל קבוצת אוכלוסייה לוותר על משהו. כך למשל, גברים נדרשו לוותר על עישון ועל שמיעת מוזיקה ונדרשו להתפלל חמש פעמים ביום; נשים ויתרו על כל סממן של נשיות ועל חופש הבחירה שלהן; גנבים נדרשו לוותר על כפות ידיהם, ואלו שהואשמו בבגידה או בכפירה, ויתרו בלית ברירה על ראשם.
גודלה של מוסול ומרכזיותה לכלכלה העיראקית כמו גם המהירות בה נפלה בידי דאעש, ואכזריות שלטונם של אנשי הארגון בתושביה, הפכו את שמה של מוסול לסמל לאימפוטנטיות של הממשלה בבגדד ולחוסר יכולתה למשול במדינה. משום כך, נתפסת היציאה למבצע במוסול והחזרתה של העיר לידי ריבונות ממשלת עיראק כקו פרשת המים במאבק נגד דאעש. לאחר שחרור מוסול צפויה הקואליציה הרב לאומית שנלחמת בארגון להפנות את משאביה ואת כוח האש של אנשיה אל עבר המעוז הגדול של הארגון בעיר א-ראקה שבסוריה.
ואולם, נפילתה הממשמשת ובאה של מוסול נושאת בחובה משמעויות רבות שחורגות מהמאבק בדאעש. לאחר שחרורה של העיר מידי הקנאים תיאלץ עיראק לשוב ולהתמודד עם כמה מבעיותיה העמוקות ביותר שהוקפאו בעת המאבק המשותף נגד אנשי הארגון: היחסים בין הרוב השיעי למיעוט הסוני והחשש המתמיד מגלישה מחודשת למלחמת אזרחים עקובה מדם; שאיפותיהם ארוכות השנים של הכורדים להיפרד מעיראק ולהכריז על מדינה עצמאית; קשיי המשילות של הממשלה בבגדד ורמת השחיתות הבלתי נסבלת במדינה; ההשפעה האיראנית המתגברת, וכמובן המצב הכלכלי העגום.
ד"ר ג'ונתן ספייר שעומד בראש מרכז רובן לחקר יחסים בינלאומיים במרכז הבינתחומי בהרצליה, חזר לאחרונה משהות של שבוע עם הכוחות הלוחמים בקרב על מוסול. המציאות שנחשפה לעיניו הייתה שונה מאוד מזו שהוא ראה בביקורו הקודם באזור, שבועיים לפני תחילת המבצע לשחרור העיר. "בפעם הקודמת ראיתי את ההתכנסות להתקפה והתקדמנו עד כמה שניתן היה - משהו כמו עד 20 קילומטרים מהעיר. הפעם כבר הייתי ממש בתוך מרכז העיר כי הצבא העיראקי כבר שחרר את כל החלק המזרחי של העיר".
ספייר אומר שבחודש וחצי הראשונים של הקרב על העיר, העמידו לוחמי דאעש בפני כוחות הקואליציה התנגדות עיקשת. "הם נכנסו לעיר ב-1 בנובמבר ועד תחילת דצמבר לא ממש התקדמו. דאעש השתמשו במעין סלט של טקטיקות שעבד להם טוב ושכלל שימוש מאסיבי במכוניות תופת משוריינות, במזל"טים מתפוצצים ומזל"טים לאיסוף מודיעין, בלוחמים מתאבדים, בצלפים, במטעני צד ובשריפת צמיגים שנועדה ליצור מסכי עשן סמיכים, שיקשו על כוחות האוויר של הקואליציה לאסוף עליהם מודיעין ולהפציץ אותם.
"כל הטקטיקות הללו הצליחו לעצור את הקואליציה ולגרום לצבא עיראק אבידות כבדות. אנחנו לא יודעים מה מספר ההרוגים של צבא עיראק, אבל ההערכות מדברות על משהו בין אלף לאלפיים הרוגים ועל מספר דומה של הרוגים בצד של דאעש, שההנחה היא שהתחיל את הקרב עם משהו כמו 8,000 לוחמים".
לוחמה בשטח בנוי מאוד
ספייר, 47, גדל בלונדון להורים יהודים ועלה לארץ בגיל 21. הוא שירת כטנקיסט בחטיבה 188 ולאחר תום השירות חזר ללונדון ולמד מזרחנות בלונדון סקול אוף אקונומיקס. הוא אשכנזי בעל מראה מזרחי, ולמרות המבטא הבריטי הכבד שלו, דובר ערבית מצוינת. ב-2003 קיבל מהמוסד היוקרתי את הדוקטורט שלו, אך עוד לפני כן עבד כעמית מחקר במרכז הבינתחומי וכתב לעיתונים כמו ה"וול סטריט ג'ורנל" ו"ג'יינס דיפנס וויקלי". כיום, במקביל לתפקידו בבינתחומי, הוא ממשיך לנהל אורח חיים שמשלב בין מחקר אקדמי לדיווחי עומק עיתונאיים על-אודות הדינמיקה המשתנה במהירות מסחררת של המזרח התיכון. במסגרת עבודתו, ותוך שימוש בדרכונו הבריטי, הוא ביקר בשנים האחרונות כל כמה חודשים בסוריה ובעיראק.
בניגוד לקרבות אחרים שניהל הצבא העיראקי נגד דאעש, למשל בערים פלוג'ה ורמאדי, הפעם, מספר ספייר, התקיימה הלחימה כשאזרחים עדיין נמצאים בעיר. "אחד הקצינים מהכוחות המיוחדים העיראקיים שעמם דיברתי אמר לי שהממשלה לא קראה לתושבים לעזוב את העיר, מחשש שדאעש יתחילו בטבח כללי אם אנשים יתחילו לברוח ממנה. החלטה שמטבע הדברים סיבכה מאוד את הלחימה מבחינת הצבא העיראקי, שלא היה מעוניין לגרום לאבדות קשות בקרב אזרחים".
כך או כך, ההתבוססות של הכוחות העיראקיים בבוץ של העיר, שעם תחילת החורף הפכה גם לממשית מאוד, כפתה על המפקדים בשטח שינויי טקטיקה מהירים. "בהתחלה הצבא נכנס לשכונות בשיירות של כלי רכב משוריינים שדאעש תקף בקלות, עם מטענים ומכוניות תופת. אחרי דצמבר הצבא העיראקי התחיל להשתמש הרבה יותר בכיתות קטנות של חיילי חי"ר שנעו בין הבתים. הם אולי איבדו יותר לוחמים, אבל הם הצליחו להתקדם. סיבה שנייה לפריצת הדרך בקרב היא שהאמריקאים נתנו לעיראקים עזרה - ככל הנראה בלוחמה אלקטרונית - כדי לנטרל את איום המזל"טים של דאעש".
נכון לעכשיו, אומר ספייר, שורר במוסול שקט מתוח. החצי המזרחי של העיר - עד נהר החידקל שחוצה אותה - כבר שוחרר, וכעת הכוחות נחים ונערכים לשלב הבא במערכה. בעוד שאנשי מודיעין מנסים לאתר ולעצור לוחמים לשעבר ותושבים ששיתפו פעולה עם הארגון, במחצית העיר המשוחררת - החיים גם חוזרים אט-אט למסלולם. אמנם את גופותיהם המרקיבות של לוחמי דאעש שנהרגו בקרב, מסרב הצבא העיראקי לאסוף ולקבור, אבל משרד החינוך העיראקי דיווח לאחרונה שרבע מיליון תלמידים חזרו לספסל הלימודים במזרח העיר.
במערב העיר, לעומת זאת, המצב הולך ומחמיר. כחצי מיליון האזרחים שנמצאים תחת שליטת דאעש עדיין לא גוועים מרעב, אבל בהחלט סובלים ממחסור במזון, במי שתייה ובדלק לחימום. ספייר אומר כי העובדה שהעיר מכותרת ואין ללוחמי דאעש אפשרות לברוח ממנה, גורמת ללוחמיו להיערך לקרב נואש עד הכדור האחרון. ההכרה בחומרת מצבם גם הופכת אותם לעצבניים יותר: רק בשבוע שעבר שרפו אנשי דאעש למוות 20 חשודים בשיתוף פעולה עם כוחות הקואליציה.
עם זאת, ספייר אומר שמשיחות שקיים עם פליטים שחיו תחת שלטון דאעש עד לא מזמן, הוא מתרשם שגם כיום הארגון לא מעוניין לשבור את הכלים לגמרי כשמדובר בציבור התומכים הפוטנציאלי שלו - ערבים-סונים. "אם מישהו לא יוצא נגד החוקים של הארגון, הם די עוזבים אותו בשקט", הוא אומר. "מצד שני, הם מטילים עונשים מאוד כבדים על כל עברה ויכול להיות שעכשיו הם מקפידים אפילו יותר, והם גם חשדנים מאוד לגבי שיתוף פעולה עם האויב".
ספייר מספר שמשיחותיו עם הפליטים עולה חשש מנקמה של כוחות הממשלה ושל המיליציות השיעיות בתושבי העיר הסונים. "הם חושבים שעכשיו הצבא ייכנס לעיר ויתייחס אליהם כאל משת"פים של דאעש", הוא אומר. "אני לא יודע אם הם מפחדים מטבח המוני - למרות שזו בהחלט אפשרות. כמה תושבים הזכירו לי טבח שדאעש ביצע ב-2014 בכ-1,500 אנשי חיל האוויר העיראקי, ושהם חוששים שהצבא ינסה לנקום את מותם. מההתרשמות שלי, הם בעיקר חוששים מלחץ רב שהצבא יפעיל על האוכלוסייה: מהרבה מחסומים, מאלימות ומהשפלה".
- ויש להם סיבה טובה לחשוש?
"לי זה נשמע די ריאלי. תראה, אם אתה למשל מסתכל על כלי הרכב של הצבא, של הכוחות המיוחדים ושל המשטרה, אתה רואה עליהם דגלים של חוסיין בן עלי (מייסד השיעה) וסיסמאות שיעיות. זה מזכיר לך שזה לא בדיוק צבא עיראקי שמשחרר אזרחים עיראקיים אלא משהו קצת אחר".
- רואים גם דגלים איראניים בשטח?
"לא. האיראנים נזהרים, וגם זה שהמיליציות השיעיות לא נכנסות לעיר, נובע באופן חלקי מכך שהאמריקאים לחצו שזה לא יקרה. אבל לדעתי, זה גם משום שהם לא רצו להיכנס. הם לא צריכים את החיכוך הישיר עם הסונים שבעיר, והם גם לא מעוניינים לספוג את האבידות. עם זאת, זה לא אומר שאין למיליציות השפעה או נוכחות.
"תיאור של עיראק כמדינת לוויין של איראן זה אולי מרחיק לכת, אבל לא בהרבה. עיראק כיום היא לא בדיוק מדינה אחת אלא מחולקת לשלוש ישויות: בגדד וכל מה שקורה מדרום הוא שיעי, חלק סוני קטן בנינווה והאזור הכורדי בצפון. בעיניי, עיראק די הפסיקה לתפקד כמדינה ועל הגופה שלה מתקיימת עכשיו מלחמה, כאשר אין ספק שהאיראנים יהיו חלק חשוב מהעתיד של עיראק".
בין איראן לכורדיסטן
ספייר סבור שתום הקרב על מוסול יעביר את עיראק למלחמה מסוג אחר. "אופי המלחמה החדשה הזאת יהיה התנגדות של הערבים הסונים לשלטון בבגדד", הוא אומר. "דאעש אולי ייעלם, אבל יבוא במקומו דאעש 2.0 ויפעיל טרור שינסה גם ליצור אצל הסונים תקווה להתנגדות עממית. אני לא רואה את המדינה מתייצבת. יהיה שם כאוס".
מטבע הדברים, אחד הגורמים המרכזיים שישפיעו על כך הוא המעורבות האמריקאית: מצד אחד, הנשיא הטרי דונלד טראמפ הצהיר שיוביל קו של בדלנות. מצד שני, הוא מראה סימנים של עוינות כלפי איראן וקשה להאמין שיאפשר לטהרן לעשות בעיראק כבשלה. פרופ' בנג'ו מסבירה כי "גורמים בפנטגון מעורבים חזק מאוד בעיראק. אולי ארצות-הברית לא תשחק תפקיד משמעותי בסוריה כי היא תשאיר את זה לרוסים, אבל אני חושבת שמבחינת חלוקת אזורי השפעה, ארצות-הברית רואה את עיראק כאזור השפעה בלעדי שלה - במיוחד לאור זה שהיא יזמה מלחמות בה ב-1991 וב-2003 והשקיעה כל-כך הרבה כסף וחיילים במדינה. אני לא חושבת שהיא תנטוש את המערכה, אבל היא תרצה לעשות זאת בצורה בלתי ישירה ובטח תנסה לחזק גורמים מקומיים, על מנת שהם ינהלו את המאבק שהם היו רוצים שינוהל. חלק מזה, זה לחזק את הכורדים כפי שהם עושים מאז 2014. אם הכורדים יצליחו לשכנע את בגדד להגיע להיפרדות בדרכי שלום, אני בהחלט חושבת שהאמריקאים יתמכו בזה".
- אז נראה כורדיסטן בקרוב?
"אני רואה בהחלט אפשרות של הקמת מדינה כורדית בטווח הנראה לעין ומהבחינה הזאת, אני די יוצאת דופן בראייה שלי. רוב החוקרים והאנליסטים מסתכלים על הבעיות ולא על האפשרויות ואני יותר נוטה לראות את האפשרויות. מאז אוקטובר בשנה שעברה, הכורדים מקיימים הידברות מתמשכת עם ראש הממשלה עבאדי, שלא פעם הכריז שלכורדים יש זכות להגדרה עצמית. לא ברור כמה הוא יוכל לעמוד בזה בזמן אמת, אבל המגמה של הכורדים היא להגיע להיפרדות מעיראק תוך כדי הידברות, וייתכן שאם האמריקאים וגורמים אחרים יילחצו לכיוון מהלך כזה, הוא בהחלט יתבצע.
"הכורדים לא מעוניינים במהלך מלחמתי, ואני חושבת שהעיראקים גם לא מעוניינים באפשרות הזאת. גם כשסדאם חוסיין היה בשיא כוחו, הוא לא הצליח לבדו לחסל את המרד הכורדי אלא נאלץ להגיע להבנות עם איראן כדי לעשות את זה. באותה תקופה הכורדים היו מאוד חלשים, ואילו היום, הם כבר ממש מדינה בלי שם של מדינה".
בניגוד לבנג'ו, עידן בריר סקפטי מאוד לגבי אפשרות של התפרקות עיראק לחלקים שונים. "את הדיבורים על זה שעיראק היא מדינה מלאכותית שהולחמה על-ידי הבריטים משאריות של מחוזות עותמניים, אנחנו שומעים כבר עשרים שנה ויותר", הוא מסביר. "אומרים לנו שרק עוד רגע היא מתפרקת למחוזות שיעים וסונים וכורדיים, ושהמדינה הכורדית נמצאת מעבר לפינה, אבל בעיניי זה מופרך. אין שום התפרקות של עיראק ואם בקיץ 2014, כשהכורדים קיבלו את כל מה שהם חלמו עליו - כירכוכ נפלה לידיהם, הצבא העיראקי הסתלק מכל האזורים שבמחלוקת - זה לא קרה, אז מדינה כורדית בצפון עיראק לא תקום".
"אני לא רוצה להישמע אופטימי מדי", בריר ממשיך, "ואני לא חושב שיש מה לחגוג בעיראק כי המצב שלה קשה, אבל מצד שני, אני לא רואה את המדינה מתפרקת. הסונים והשיעים אמנם נלחמים מלחמה מרה אלו באלו, אבל תראה שבסקרים שנערכים בעיראק, מגלים פעם אחר פעם שגם סונים וגם שיעים אומרים שהזהות העיראקית שלהם משמעותית יותר מהזהות הדתית שלהם".
ספייר, לעומת זאת, נשמע פסימי יותר באשר לעתידה של עיראק. "קשה לי מאוד לזהות מישהו שם שיחזיר למדינה שלטון קוהרנטי", הוא מסכם. "לערבים הסונים זה יהיה מאוד קשה. אין להם מנהיגות ויש להם תרבות פוליטית שמייצרת תופעות כמו דאעש, שהופכות להיות בלתי ריאליות ואפוקליפטיות ומביאות רק כאוס והשפלה - ובעיקר לסונים".
