גירושים/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
בחודש יולי 2016 נכנס לתוקפו החוק להסדר התדיינויות בסכסוכי משפחה (הוראת שעה), תשע"ה - 2014 (להלן: "החוק"). מטרת החוק הוגדרה כניסיון לסייע לבני הזוג וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי בהסכמה ובדרכי שלום, תוך צמצום הצורך בקיום התדיינות משפטית. המטרה, בפני עצמה, בהחלט ראויה, אלא שהביצוע - כושל.
הוראותיו של החוק קיצוניות. בין היתר הן שוללות, לתקופה מוגדרת, את זכות היסוד הבסיסית של כל אדם לפנות בתובענה לערכאות שיפוטיות, תוך שהן מחייבות אותו להשתתף בהליך גישור, זאת על אף שגישור במהותו אמור להיות הליך מבוסס על הסכמה.
החוק נכנס לתוקפו על אף חוסר הקצאת המשאבים ליישומו, חוסר התשתיות, מחסור בכוח-אדם, אי-קיום מסגרות תומכות מתאימות. לא בכדי הוראות החוק כדבר שבשגרה אינן מיושמות. התוצאה היא שבתי המשפט נאלצים להוציא תחת ידם החלטות המבטלות את אותו הליך הקרוי "יישוב הסכסוך".
הכתובת, במקרה זה, הייתה בהחלט על הקיר.
כחלק "מהצדקת" ההליך, בדברי ההסבר להצעת החוק, צוין שהצעת החוק עולה בקנה אחד עם המגמה ההולכת ומתחזקת של קיום חובת ניסיון ליישוב הסכסוך המשפחתי בדרכים חלופיות, בדומה לחקיקה באוסטרליה ודנמרק. האמנם? בדיקת המצב באותן מדינות בהשוואה למדינת ישראל תעלה תמונה הרחוקה מזרח ממערב.
בניגוד למצב בישראל, בו לא הוקמו אפילו התשתיות המתאימות ליישום החוק, אוסטרליה היא מדינה שביצעה רפורמה מקיפה והשקיעה מיליארדי דולרים בליווי, סיוע והקמה של תשתיות תומכות בתוכניות הקשורות לסכסוכים משפחתיים.
לצורך ההמחשה, התקציב של ממשלת אוסטרליה לפעילות זו בשנים 2011-2014 עמד על יותר ממיליארד דולר אוסטרלי (כ-3 מיליארד שקל), ובשנת 2012 הודיעה ממשלת אוסטרליה כי היא מעבירה לתמיכה בפעילות זו 3 מיליארד דולר נוספים. באוסטרליה קיימים ארגונים רבים המופעלים ונתמכים על-ידי הממשלה, והם מעניקים וטיפול וסיוע, על-פי רוב, ללא תשלום, במימון ופיקוח המדינה.
הרפורמה באוסטרליה בוצעה בהדרגה וכללה שינויים חוקיים, מוסדיים וסוציאליים. עוד ב-2006 בוצעה רפורמה שכללה, בין היתר, הקמת מוסד מחקרי למדידת ההשלכות של השינויים (Australia institute of family studies). החלו לפעול באוסטרליה תוכניות תמיכה באותן המשפחות, הוקמו מסגרות תומכות, הוקמו תחנות לטיפול במשפחות, המדינה סיפקה שירותים רבים להורים מתגרשים בגישות טיפוליות שונות שמטרתן עידוד שיתוף-פעולה, תוכניות להורות בשיתוף-פעולה לאחר הליך של פרידה, הוקמו מרכזים ליישוב סכסוכים (Family dispute resolution), תוכניות הסדרי הורות ותמיכה בילדים להורים גרושים.
מדינה נוספת, דנמרק, הוזכרה אף היא בדברי ההסבר להצעת החוק. אכן קיימת בדנמרק דרך ייחודית לטיפול בנושא גירושים, והפנייה לבית המשפט נעשית רק במקרים חמורים, ורק לאחר שהצדדים ניסו להגיע להסכמות בליווי אנשי מקצוע.
אלא שלא כמו בישראל, בדנמרק, במקרה שבו צדדים לא מצליחים להגיע להסכם בכוחות עצמם, הם זכאים לקבלת סיוע מהמדינה, סיוע במלוא מובן המילה - סיוע משפטי, סיוע כלכלי (!) ואף שירותים נלווים אשר חלק גדול מהם בחינם, וחלק בסבסוד. על רקע התשתיות והסיוע האמור, זוגות המבקשים לפנות לבית המשפט בדנמרק מחויבים בקיום פגישת ייעוץ אחת לפחות במשרדי הרשות הציבורית.
ומה בישראל?
לא רק שלא הושקעו אותם מיליארדים, אלא שלא בוצעה אפילו הקצאת המשאבים המינימלית הדרושה ליישום החוק. כך שהלכה למעשה אין תשתיות מתאימות, אין די כוח-אדם, אין מסגרות תומכות והוראות החוק אינן מיושמות.
די אם ניקח, לצורך דוגמה, את ההוראה העיקרית בחוק לפיה יש חובה לקיים 4 פגישות ליישוב סכסוך בתוך 45 ימים. בפועל, לא רק שהוראה זו, בלשון המעטה, לא מקוימת, אלא שקיימים מקרים בהם הפגישה הראשונה נקבעת לצדדים לאחר יותר מ-90 ימים (!).
בהמשך לאותה "השוואה" כושלת למדינות אחרות, יש להוסיף את העובדה שבמדינת ישראל, מזה עשרות שנים, קיים המתח הידוע של "מירוץ הסמכויות" בין בית המשפט לענייני משפחה לבין בית הדין הרבני.
אם לא די לצדדים המצויים בסכסוך משפחתי (הקשה גם ככה), ואם לא די באותו "מירוץ סמכויות", הרי שכיום, בחסות החוק, בזמן שלכאורה קיים "גישור", יכולים הצדדים לפנות לערכאת השיפוט "הנוחה" להם לצורך הגשת סעדים זמניים, ואף עלול, למרבה האבסורד, להיווצר מצב בו שניהם פונים באותו העניין לשתי ערכאות שונות. כך, אם לא די "במירוץ הסמכויות" - בחסות החוק הצטרף לו גם "מירוץ בקשות".
יודגש כי עוד לפני חקיקת החוק, במרבית המקרים היו נסגרים התיקים הקשורים לסכסוכים משפחתיים מחוץ לכותלי בית המשפט, בין אם במשא-ומתן בין עורכי דין ובין אם בהליכי גישור. הניסיון ליישב סכסוך בדרכים אלטרנטיבות להתדיינות משפטית הוא דבר מבורך וראוי, אך לא כשהדבר מבוצע תוך רמיסת זכויות בסיסיות של אדם, ללא תנאים בסיסיים אפילו לצורך קיום הוראות לשון החוק.
מן הראוי היה כי טרם שלילת זכותו של אדם בפנייה לערכאות שיפוטיות וטרם כפיית הליך גישור (דבר שבנסיבות פסול בפני עצמו), לבחון את מצב התשתיות במדינת ישראל, את הקצאת המשאבים, את קיומן של מסגרות תומכות, את היכולת ליישם את הוראות החוק.
אם כבר מוזכר לצורך הצדקת המהלך דין משווה של מדינה מתפתחת זו או אחרת, מן הראוי היה לאמץ את מלוא הרפורמה שבוצעה באותה המדינה - ולא לנסות "לאמץ" הוראה ספציפית אחת, שלא יכולה לעמוד לבדה.