כולנו רוצים יציבות תעסוקתית, לדעת שנוכל לעבוד, להתפרנס וגם להישאר משמעותיים כל עוד נרצה בכך. הרצון הזה בלט בכל מקום השבוע - בדיון על עבודה לגילאי 45 פלוס, בכנס חינוך, בסקר שערך ארגון מסוים ובו עובדיו אמרו שהם רוצים טיפול משמעותי יותר בקריירה שלהם. גם מחקרים על הדורות החדשים בשוק העבודה מצביעים על חשיבות היציבות התעסוקתית. אז כולם רוצים אותה, אבל קורה דבר שאי-אפשר להתעלם ממנו: בעידן החדש יציבות תעסוקתית תלויה קודם כול והכי הרבה בנו, ביכולת שלנו להישאר רלוונטיים, בני העסקה, בלי להסיר אחריות גם ממערכות החינוך, הממשל והמעסיקים. מאחר שזה המצב, לכל אחד יש אחריות אישית להמשיך ללמוד לאורך כל חייו.
כפי שכתבנו כאן לא פעם, בעבר הסדר היה ברור: למדת מקצוע, התחלת לעבוד, רצוי ב"חברה טובה" ויציבה, טיפסת בסולם הדרגות ואחרי 20 שנה סביר להניח שיכולת להגיע לתפקיד מספיק בכיר שיאפשר לך לשייט עד הפנסיה, ואז תוכל לעשות מה שתמיד רצית ולא הספקת. עקומת השכר עלתה עד הפנסיה, ובגלל זה קרנות הפנסיה הישנות נתנו הטבה בדמות פנסיה לפי השכר בשנות העבודה האחרונות, כי אלה היו שנות העבודה שבהן השכר היה הגבוה ביותר. היום, כמעט כל ההנחות שבבסיס המסלול הזה אינן תקפות יותר. ראו מה קרה לחברות S&P500 - אחרי 60 שנה רק כ-12% מהחברות עדיין היו בסביבה. ופנסיה? אין אף מודל כלכלי שמאפשר לנו לעבוד 30 שנה ולממן 30 שנות חיי פנאי, ולכן גם אם יהיו תשלומים כלשהם מגיל מסוים, סביר להניח שאלה לא יאפשרו לנו את מה שפעם קראנו לו "לצאת לפנסיה".
דיק בולס, מחבר הספר The Three Boxes of Life, מתאר את השינוי שעברנו בפשטות: היום, בניגוד לעבר, אנחנו לא "לומדים" ואז "עובדים" ואז "פורשים". אנחנו לומדים, עובדים ונהנים מפנאי במהלך כל השנים, ובמשך שנים רבות יותר.
האמת היא שבלאו הכי אנחנו נמצאים בלימוד מתמיד, זה כמה עשורים. לדוגמה, כל הדור שנמצא כיום באמצע החיים התחיל בשוק העבודה ללא מיילים. אילו הייתה מזכירה נצמדת לפני 20 שנה למכונת הכתיבה המוכרת ומסרבת לעבור לעבודה על מעבד תמלילים, מהר מאוד היא הייתה מוצאת את עצמה מחוץ למעגל העבודה. זה נכון גם היום. אם אתם מאלה שמסרבים להבין ולהתנסות בטכנולוגיות החדשות, אתם עשויים לגלות יום אחד שעולם העבודה שלכם זז למקומות חדשים ואתם נשארתם מאחור. לכן חייבים ללמוד, כל הזמן.
מה ללמוד? יכולות טכניות וייעודיות, בהתאם לצורכי התעשייה שבה אתם עובדים, בדגש על יכולות שאין למכונות. המחקר של דוד דמינג, שפורסם ב-HBR, מראה שכבר היום שוק התעסוקה מתגמל את אלה שיש להם יכולות חברתיות כמו יצירתיות, פתרון בעיות ואפילו אמפתיה. אלה יכולות חשובות במגוון רחב של תפקידים, לא רק כאלה הכרוכים בקשרים עם לקוחות. על פי המחקר, הערך המרכזי הוא במערכות היחסים בין עמיתים, בחלוקת עבודה מהירה ויעילה בתוך צוותים. אם העבודה בעתיד תיעשה יותר ויותר על ידי קבוצות של אנשים שאינם עובדים לאורך זמן באותו ארגון, היכולת לשתף פעולה תהיה מכרעת.
גם בחברת Burning Glass Technologies, המנתחת את שוק העבודה והיכולות הנדרשות בו לפי מודעות דרושים של חברות, מזהים את החשיבות של יכולות אנושיות. תעסוקה ושכר, טוענים שם, צומחים דווקא במקומות שדורשים שילוב של יכולות חברתיות עם יכולות קוגניטיביות גבוהות: תקשורת, פתרון בעיות, יכולת טיפול בפרטים ויצירתיות אבל גם יכולות בסיסיות של עבודה עם מחשב. בממוצע, אחת מכל שלוש יכולות הנדרשות במודעות דרושים היא "יכולת בסיסית" מהסוג הזה, ואם לשפוט מאופן הדגשתן, קשה למצוא אותן.
אבל הכי מעניינת היא דווקא הדרישה ליכולת למידה בפני עצמה. חברות מבינות היום שכשהטכנולוגיה משתנה באופן לא צפוי, היא דורשת מאיתנו ללמוד יכולות חדשות כל הזמן, וגם לדעת לשחרר את מה שכבר לא רלוונטי. ב-Infosys קוראים לזה "מהירות למידה" (learning velocity), ומזכירים לנו שאנחנו נולדים יצורים לומדים ומאבדים את היכולת הזאת לחקור, להתנסות, לקחת סיכונים במהלך השנים. גם גוגל שינתה את מה שהיא מחפשת בראיונות עבודה ושמה דגש היום על "חיה לומדת" במקום על מומחים, מתוך הבנה שבעולם הדינמי לניסיון יש פחות חשיבות מאשר ליכולת של האדם לחשוב.
אין גיל ללימוד
כדי להמשיך ללמוד כל הזמן, קודם כול צריך לשחרר את התפיסה ש"אי-אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים". באתר TED יש סרטון באורך 10 דקות ועם יותר מ-5 מיליון צפיות של קארול דואק, פרופ' לפסיכולוגיה מסטנפורד. ההרצאה שלה עוסקת בכוח שנותנת לנו הידיעה שאנחנו יכולים להשתפר. דואק מחלקת אנשים לשני סוגים: אלה שמאמינים ביכולות מולדות ונתונות ולכן מאבדים את המוטיבציה ללמוד, ואלה שמאמינים שאפשר להשתפר ולהשתנות עם הלמידה. היא ממליצה לנו לאמץ תפיסה של צמיחה, שבבסיסה הרעיון שאפשר לשפר את יכולתו של המוח ללמוד ולפתור בעיות - בעיות שעלינו להתייחס אליהן לא כאל משהו שאנחנו לא מספיק חכמים לפתור, אלא כאל משהו שעוד לא מצאנו לו את הפתרון.
הלמידה מתחילה ביכולתנו לזהות את תחומי העניין שמציתים את ברק בעינינו. לרבים יש הדבר האחד הזה שהם יודעים שרצו ללמוד אבל שמו בצד. תחליטו שהגיע זמנו ואל תחששו ללכת רחוק, רחב, מגוון. זמן אף פעם לא יהיה, צריך פשוט ליצור אותו. שלבו במנהג כוס הקפה של אחר הצהריים גם זמן לימוד, קריאה, גלישה ברשת. אתם רצים על הליכון? צפו בסרטוני הרצאות במקום בתוכניות טלוויזיה. אין לכם זמן לקרוא ספר מקצועי? הקשיבו לו במהלך הנסיעה או צפו בהרצאה של הסופר. אין לנו ברירה בעולם העבודה החדש אלא לפתח את היכולת להמציא את עצמנו מחדש. לא לזרוק את מה שהיה אלא לבנות עליו, אבל קצת אחרת. לדעת לשחרר את מי שאנחנו היום ולברוא את עצמנו בהתאם לעולם המשתנה. ואל תשכחו ליהנות מכל רגע.
הכותבת היא דירקטור משאבי אנוש באינטל העולמית ובעלת הבלוג "על עבודה וקריירה באמצע החיים",
www.niritcohen.com