לא יודעת למה אני נותנת להן כזה כוח, אבל כשהן כתובות הן חודרות אותי יותר מכל דבר אחר. הן בסך הכול מילים, אבל אני סאקרית של טקסטים. ויצא ככה שבסביבת העבודה שלי, בגדול, מסתובבים הרבה כאלה. קבלת ההחלטות שלי יושבת על החולשה הזו. טקסט טוב יביס כל תוכנית אחרת שהייתה לי, גם אם העיתון עשוי בדיוק לפי התוכניות, והוא תכף יורד לדפוס. גם אם הכול מוכן ונגמר הזמן, לא אגיד לא. מסיבה פשוטה: טקסט טוב לוקח הכול.
טקסט משובח יודע לעשות דברים טובים למוח: הוא יצרן אפקטיבי של דופאמין, או במילים אחרות, קו ייצור לעונג.
איך אני יודעת שראיינתי מישהו סוחף ומגרה באמת? כשאני כבר לא יכולה לחכות עד הרגע שאתיישב מול המחשב כדי לתמלל את הדברים. זה איתות מהימן לזה שמשהו חזק קרה בשיחה.
אני יודעת לצפות את זה גם אצל הכתבים במערכת. עיתונאים מזדרזים לכתוב אם הצליחו לגרוף חומרים טובים באמת. כשהחוויה עוד חיה בהם, כשזה בוער.
כשאני מבקשת מאנשי מקצוע שהם לא עיתונאים לכתוב את הרעיונות שלהם, יוצא לי לא פעם להיתקל בתגובת בעתה: חרדת כתיבה. הם נתקפים בהלה מהאפשרות שהרעיון שלהם יהפוך לטקסט שאנשים ממש יראו. עד כדי כך חזקה יראת המילה הכתובה. כי למילים כתובות מתייחסים אחרת. איך אמר לי פעם בראיון איש טלוויזיה ותיק: אני יכול להגיד דברים בטלוויזיה, אבל כשאני כותב אותם בעיתון פתאום הם מקבלים הרבה יותר תוקף, יש למילה הכתובה קיום חזק יותר.
לכל אחד מאיתנו יש אנשי השראה, אנשים שאסף עם השנים אחרי שגילה שהם מעוררים אותו למחשבה, להזדהות, לפעולה. כשאני בוחנת את הרשימה שלי, מתבהרת עובדה פשוטה: הם רובם אנשים כותבים. גם אם כבר אין להם דופק. אלה אנשים שהרטוריקה והוורבאליות היו החלק הכי מהותי בעשייה שלהם. והספרים שלהם נערמים אצלי. הם מורי הדרך הכי גדולים שלי. הם הביאו הקלה, עזרו לסחוב את המשא הזה שנקרא חיים. הספרייה היא הלב של הבית, בשבילי, כי היא מאכלסת אותם.
וירג'יניה וולף כתבה ספרים קאנוניים, אבל אף אחד מהם לא מהנה אותי כמו היומן האישי שלה. אוסקר וויילד כתב בכלא מכתבים שמיען לבן זוגו, אבל תפקדו כיומן לכל דבר. אין לי ספק שבשני המקרים היה לכתיבה האישית אפקט תרפויטי אדיר. שני היומנים הפכו לימים לספרים בפני עצמם. בעיניי הם הרבה יותר משמעותיים מהספרות העלילתית שלהם. הריאליסטי, האישי והאותנטי לוקח. איך אומרת וירג'יניה וולף: "כמה מעט אני יכולה להעלות על הכתב ממה שחי כל כך מול עיניי. הכתיבה עצמה, לא היותי נקראת, מרגשת אותי".
וויילד סלד מכתיבה ריאליסטית, אבל הוא מתעלה על עצמו בתיעוד מחשבותיו כשהוא כותב על עצמו. לצלול ליומן שלו, שנכתב כשהתנפץ אל השפל של חייו, זו חוויה מסעירה בעיניי יותר מכל שנינה שהשחיז.
כתיבה טובה יודעת לאבחן ניואנסים של רגש, להמשיג תחושות, לקרוא להן בשם, לאפיין כירורגית את הדבר המסוים הזה שתופסים בחושים. זה קשור בהרבה התבוננות. והרבה הקשבה. הכתיבה חייבת את זה, זה הדלק שלה.
כתיבה מיומנת באה גם עם קריאה מרובה. זה הולך יחד, אין קיצורי דרך. שואלים אותי כל הזמן: איך יש לך זמן? אז זהו, שאין לי. זה לא זמן, זה סדרי עדיפויות. תראו מה קרה לי עם החדש של פראנזן. חיכיתי לו הרבה זמן, וכשהגיע ליטפתי את הכריכה של 'טוהר', מגרגרת בשמחה, מסרבת להפנים שאין לי זמן לצלול עכשיו ל-736 עמודים. כי על השולחן נערמו הרבה כתבות שצריך לקרוא, והעיתון הרי לא יערוך את עצמו. ולכי תתמסרי עכשיו לסאגה, שיושבת על אדריכלות עלילתית כבדה.
אבל אז מה קרה? הגוף קלט את המסר והתגייס, הוא ארגן לי תקלה. סידר לי וירוס נחוש, איבדתי את הקול, שכבתי מעוכה במיטה ולא יכולתי לעשות כלום חוץ מלהתמסר לגאונות הזו.
את 50 העמודים הראשונים אין מצב שהייתי שורדת, אילולא ידעתי שזה, ובכן, פראנזן. כמה ביטחון צריך כדי להרשות לעצמך עמודי פתיחה שנראה כאילו לא יזיקו להם עוד כמה ימי עריכה. ככה זה כשאתה אפוף בתוך אווירת המה-זה-משנה-אני-הגדול-מכולם. יש פה עסק עם קוראים מכורים שהביאו את זה על עצמם, וחוזרים לעוד כי הם צריכים את החומר: שרשרת מפוארת של קליימקסים מזככים.
לנו, האנשים הרגילים, אין את הפריבילגיה הזו של מי שכל נוכחותו הספרותית מגרה אותך ובו זמנית מצליפה בעליונות מופגנת שאומרת: אני פראנזן, ואתם לא.
אנחנו, האנשים הרגילים, יודעים שמי שלא מתחשב בקוראים, יגלה כמה הפתיל שלהם קצר. הם לא ייאבקו על הזכות לקרוא חומרים מייגעים. אבל לך תגיד את זה לכתב שמתאהב בטקסט של עצמו, גם כשהוא לגמרי מחרחר, ומתעקש ש'לא ישנו לו'. האנשים האלה, שקנאים לסגנון שלהם, יכולים למוטט את המשכתבת המותשת, שהתאמצה שעות ארוכות לנכש את היבלית ולהדק את החומרים. מי כמוני מבינה לליבם של שני הצדדים הנצים?
גם אני הייתי פעם שולחת חומר לעורך, וכשהוא נגע בו בטלפיים הגסות שלו וכמובן דפק אותו, לא רציתי כלום, חוץ מלקרקף אותו. ואז ידעתי: אין לי ברירה, איאלץ להיות העורכת. כמה אפשר להשתרך אי שם בסוף שרשרת המזון, שבה אוסף של מקבלי החלטות מבלגנים את החומרים שלי. מצד שני, זה השלב שבו איבדתי את הנכס ההוא שלא מדברים עליו, את המשפט האלמותי שעושה את החיים קלים יותר: 'זה לא אני, זה העורך עשה'.
vered-r@globes.co.il