אין לי עניין להתייחס למהות הנושא שלשמו התכנסו אתמול (ג') ראש הממשלה ואשתו עם העיתונאי יגאל סרנה בית משפט השלום בתל-אביב. בית המשפט יכריע בשאלה אם המידע שפרסם סרנה היה לשון הרע. מדובר בסיפור שלפיו באישון לילה, בכביש 1 בדרך מתל-אביב לירושלים, נראה בנימין נתניהו מגורש ממכוניתו, מלווה בצעקותיה של אשתו שרה.
מי מנסה לסתום פיות?
אותי מעניינת בעיקר התייחסות התקשורת אל עצם התובעים והתביעה. עיתונאים רבים כותבים ואומרים שראש הממשלה לא אמור להגיש בכלל תביעת דיבה, כי נודף מכך ריח של רדיפה וניסיון לסתום פיות.
אז ככה: בעיקרון נכון שראש הממשלה צריך להימנע ככל האפשר מהגשת תביעות בכלל, ותביעות דיבה בפרט. אבל לא ראוי ולא חוקי לשלול ממנו את השימוש בכלי זה כאשר הוא מרגיש שהפרסום נגדו היה שקרי ופגע בו ובאשתו.
עיתונאים ללא אחריות
הטיעון כי מגמת התביעה של ראש הממשלה היא לאיים ולהפחיד, עמוסה בצביעות. אם ראש הממשלה רוצה באופן כזה למנוע בעתיד פרסומים שקריים נגדו - מה רע בכך?
משמעותם של טיעונים כאלה היא שלנו העיתונאים אין אחריות לדברים שאנחנו כותבים, ואם מישהו דורש מאתנו לקבל אחריות לכתיבה לא ראויה, אנחנו זועקים - הפחדה! איומים! חופש הביטוי! ובאמצעות כתבות וידיעות מאיימים ומבזים את מי שתובע אותנו. זאת במגמה להפחיד את התובע כדי שימשוך את תביעתו ובעתיד לא יגיש תביעות כאלה. כלומר, מי שמאיים ומנסה להפחיד אינו רק התובע, אלא גם, ואולי בעיקר, התקשורת הנתבעת.
התפוצה של פייסבוק
סרנה טוען גם כ מדובר בסך-הכול בפרסום בפייסבוק. אז מה? התפוצה באתר זה נמוכה מזו של, למשל, עיתונו של סרנה "ידיעות אחרונות"? החוק קובע כי בשביל שתתגבש לשון הרע, צריך שהפרסום יגיע לידיהם של לפחות שני אנשים. אני עצמי לא משתתף באתר זה, אבל למרות זאת מסתובבים שם יותר משני אנשים, אולי יותר מ-2 מיליארד?
הדה-לגיטימציה של סרנה
אני לא אוהב, בלשון המעטה, את משפחת נתניהו, והייתי שמח לראות כבר את גבם בדרך החוצה. אני מתקומם נגד ניסיונות החקיקה של ביבי המיועדים לא רק נגד התקשורת, אלא לצמצום חופש הביטוי. אבל זה לא אומר שכל דבר שביבי ושרה עושים הוא שלילי.
סרנה עצמו, למשל, עושה לאחרונה מסע של דה-לגיטימציה לתביעה של ראש הממשלה, והוא מנסה לסתום את פיו. גם התנהגות כזאת אינה עולה בקנה אחד עם חופש הביטוי, שהוא זכותו של כל אחד, לא רק של עיתונאים.