מפוני פארק דרום (הגובל בשכונת הארגזים) לא זכאים לפיצוי: בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בהרכב של 3 שופטים, ישעיהו שנלר, קובי ורדי ועינת רביד, קיבל מספר ערעורים שהגישה עיריית תל-אביב על החלטה לפצות מפונים מפארק דרום (הגובל בשכונת הארגזים), וקבע כי הם אינם זכאים לפיצוי.
השופטים אף דחו ערעורים נוספים שהגישו מפונים בטענה כי לא קיבלו פיצוי. בכך הפך בית המשפט את פסיקת בתי משפט השלום בהרצליה ותל-אביב, שקבעו כי פינוי של פולש מקרקע ציבורית מותנה בפיצוי כספי.
מדובר בחלק מהתיקים הרבים אותם מנהלת עיריית תל-אביב נגד משפחות המתגוררות בפארק דרום (הגובל בשכונת הארגזים) על קרקע המיועדת להמשך הקמת פארק דרום. בסך-הכול הוגשו לבית המשפט המחוזי 16 ערעורים על פסקי דין של השלום. 8 ערעורים שהגישו המשפחות על כך שלא קיבלו פיצויים, או שקיבלו סכום נמוך מדי - נדחו.
8 ערעורים נוספים שהגישה העירייה התקבלו, והפיצוי שנפסק לפולשים בוטל. בסך-הכול מדובר בכ-2.5 מיליון שקל שבית משפט השלום פסק לטובת המשפחות, ובית המשפט המחוזי ביטל.
השופטים קיבלו את טענות העירייה, שיוצגה בידי משרד עורכי הדין שרקון, בן-עמי, אשר ושות', וקבעו כי היא זכאית לתבוע את פינויים של הפולשים מכוח תוכנית בניין העיר של פארק דרום, גם אם טרם נרשמה העירייה כבעלים של הקרקע, ועוד בטרם פורסמו הערות הפקעה.
באחד מהמקרים לדוגמה, הגישה העירייה בשנת 2013 תביעה לפינויו של דורון שובלי, שלטענתה פלש לקרקע, תוך הסגת גבול ובנייה ללא היתר. לטענת העירייה, שובלי מחזיק בניגוד לחוק בכ-1,550 מ"ר, והיא דרשה את פינויו, תוך שמירת הזכות לתבוע ממנו דמי שימוש עבור תקופת שהייתו בשטח.
שובלי, מנגד, טען כי הוא מתגורר במקום מעל 30 שנה, מאז שנות ה-70, וכי רכש את הקרקע מאדם שהתגורר אז בצריף, תוך שהשקיע כספים רבים בהפיכת הצריף לבית מגורים לכל בני משפחתו. עוד טען שובלי כי מעמדו המשפטי הוא בר-רשות, וכי לכל הפחות על העירייה לפצותו בגין הפינוי.
שופט בית משפט השלום בהרצליה, יעקב שקד, קיבל ביולי 2015 חלקית את דרישתו של שובלי וקבע כי עליו להתפנות מהשטח, אולם התנה זאת בפיצוי בסך 780 אלף שקל מצד העירייה. בית משפט השלום ציין את תקופת המגורים הארוכה של שובליש בשטח, השקעת הכספים מצידו והעובדה כי מדובר בבית המגורים של המשפחה. כמו כן, נימק בית משפט השלום את פסיקתו בכך שהעירייה שתקה במשך שנים ולא דרשה את פינויו.
בית המשפט המחוזי בתל-אביב קיבל, כאמור, את ערעור העירייה על חובתה בתשלום פיצויים, הפך את החלטת בית משפט השלום וקבע, כי לא ייתן ידו להנצחת פלישה, גם אם הרשויות השתהו בפינוי הפולש.
בית המשפט ציין עוד כי רק בנסיבות חריגות ומיוחדות ביותר ניתן יהיה לשקול שיקולי צדק לעניין פיצוי הפולש לקרקע ציבורית. אולם, הדגישו השופטים, במקרה בו מדובר בפולש ללא כל זכות, שנהנה משימוש בקרקע ללא תשלום דמי שימוש, תוך הקמת מבנים ללא היתר המיועדים לשטח ציבורי פתוח - הרי שהוא אינו זכאי בתשלום פיצוי.
לדברי עורכי הדין צילי עקיבא רפפורט ואבי אסיאו ממשרד שרקון, בן-עמי, אשר ושות', שייצגו את העירייה, "מדובר בשורת פסקי דין בעלי חשיבות לרשויות ציבוריות ומקומיות, שבדרך-כלל מתמהמהות בפינוי פולשים ובכך 'מזכות' פולשים בזכויות קנייניות בקרקע, ולאחר מכן נאלצות לפצות את הפולשים על חשבון כספי הציבור. כל זאת, בזמן שאנשים שומרי חוק נאלצים להתמודד במכרזים, להמתין עשרות שנים לדיור ציבורי, לשלם בגין מגוריהם. בית המשפט המחוזי שלח מסר ברור לאותם פולשים שמבקשים להתעשר על חשבון הקופה הציבורית ולבסוף אף מבקשים שישולמו להם פיצוי בגין הפטנט שאותו המציאו".