נתניהו בצוללת / צילום: קובי גדעון - לע"מ
1.
זה לא "הגן המזרחי" שקפץ לבנימין נתניהו בסוף השבוע האחרון. זה אולי הגן הגזעני, הגן הדמגוגי, אבל מעל הכול היה זה גן מעולם הקרימינולוגיה: הגן של החשוד. כי לא חשוב כמה קילומטראז' צברת מול חוקרי משטרה, לא משנה שהחוקרים יושבים אצלך, בסלון ונשיא ארה"ב מתקשר באמצע כדי לעשות מערוף - חקירה מוצלחת יודעת לעשות גם בפעם העשירית את מה שהיא עושה כבר בפעם הראשונה: להוציא מאיזון. וכשאתה חי בבית לא מהמאוזנים שיש, כשאתה לא היחיד שנחקר בו, מתישהו העסק מתפוצץ. היום זה תאגיד השידור - מחר זה משהו אחר.
2.
לאיש במערכת הפוליטית לא ברור מה בדיוק ירוויח נתניהו מהליכה לבחירות מוקדמות. זה הולך ונראה כמו תגובה של לחץ, אובדן עשתונות, הרצון לקחת את כולם איתו למטה. אם בכל זאת יש כאן מלאכת מחשבת מאחורי הקלעים, הרי שהכתובת שסימנו בבית ברחוב בלפור היא לא המשטרה, היא היועץ המשפטי לממשלה.
נתניהו יודע שבתוך זמן קצר, אולי אפילו ימים ספורים, המשטרה תמליץ לפרקליטות על הגשת כתב אישום בפרשת המתנות ("תיק 1000"). הליכה לבחירות לא מהווה עילה לעצירת חקירה שכבר נפתחה, אבל ייתכן שהיא תהווה נדבך נוסף במכלול השיקולים של אביחי מנדלבליט, בבואו לבחון אם לקבל את המלצת המשטרה ולהגיש כתב אישום.
ממילא קיים ויכוח על השאלה האם המתנות שקיבל נתניהו צריכות להיבחן במישור הפלילי ולא במישור הציבורי. אם הולכים לבחירות יחד עם המלצה ברורה מצד המשטרה, לא מן הנמנע כי מנדלבליט ישאיר את הסוגיה למבחן הבוחר - לפחות ככה מעריך אולי נתניהו.
3.
ראש האופוזיציה, יצחק הרצוג, עובד ביממה האחרונה שעות נוספות כדי למכור את הרעיון של "אי-אמון קונסטרוקטיבי", כשהמשמעות היא הרכבת ממשלה חלופית בלי הליכה לבחירות. הרעיון הזה נוח במיוחד למי שלא מצליח להתרומם בסקרים (בלשון עדינה) כמו הרצוג וכחלון, אבל הוא לא לוקח בחשבון את כל מי שצפוי להפסיד בתרחיש כזה.
הראשון הוא יאיר לפיד (יש עתיד), שלפי רוב הסקרים מקבל את מספר המנדטים הגבוה ביותר. אחריו נמצא נפתלי בנט (הבית היהודי), שמפנטז על סיפוח השטחים ויודע שזה לא יקרה במשמרת של הרצוג ולפיד; ובהמשך אביגדור ליברמן, שסוף-סוף הפך לשר הביטחון' וכמה חבל יהיה להרוס את זה (תשאלו את הנייה).
תוסיפו לזה את הנאמנות המוחלטת כמעט שהפגין בקדנציה האחרונה שר הבריאות יעקב ליצמן (יהדות התורה) כלפי נתניהו - ותקבלו משימה בלתי אפשרית.
הסיכוי היחיד לממשלה חלופית ללא נתניהו יהיה בתרחיש הדמיוני שבו שרי הליכוד יגדלו אישיות משל עצמם ויאמרו לנתניהו: עד כאן. הצלחת יפה עם "הערבים נוהרים לקלפיות", אבל לא כל ה-30 מנדטים רשומים אצלך בטאבו. ואם על סיגרים לא הולכים לבחירות, אז גם לא על התאגיד (עכשיו תרשו לעצמכם לצחוק בקול).
4.
עובדי רשות השידור הם האחרונים שמעניינים את נתניהו. רק לפני מספר חודשים הוא הציע במהלך ישיבת הממשלה לשקול סגירה כפולה: גם של התאגיד וגם של הרשות. אם צריך לבחור איפה נתניהו היה אותנטי יותר - בסרטון הבחירות שלו שהשווה בין עובדת רשות השידור ("רבקי") למחבל מהחמאס ("מוסטפא") או בפוסט שהעלה בסוף השבוע שבו סיפר עד כמה המפגש עם עובדי הרשות קרע את לבו - ברור לכם איפה כדאי לשים את הכסף.
עוד לפני שנתניהו מלא בוז לתקשורת, הוא מתעב את המגזר הממשלתי "השמן" כולו, שסוחב על גבו את המגזר הפרטי השדוף שנושא בנטל. עולם המושגים של נתניהו לא השתנה, רק האינטרס. ואם עובדי רשות השידור יוקירו לשיטתו תודה מעכשיו ועד עולם על כך שהציל אותם מפיטורים, לנתניהו אין בעיה לסחוב אותם עוד קצת בדרך.
5.
הקמת התאגיד נולדה בחטא. "סגירה ופתיחה" היא מודל אלים שיוצא מנקודת הנחה שעובדי רשות השידור הם האשמים בכל, או במקרה גרוע יותר: לא רלוונטיים. ההקמה הזו מחייבת חשבון-נפש במערכת הפוליטית, בהסתדרות ובתקשורת - אותה תקשורת שבוכה עכשיו על עובדי רשות השידור אבל נהנתה להתעלל בהם במשך שנים.
אבל מעל החטא הזה, יש חטא נוסף וגדול בהרבה: היוזמה של נתניהו שמכונה בטעות "חוק הפיקוח", שנועדה להכפיף את כל גופי השידור, ציבוריים ומסחריים כאחד, תחת מועצה מפקחת אחת שנשלטת בידי פוליטיקאים שיעסקו בין היתר במינויים. התאגיד הוא לא רק תירוץ, הוא גם הרבה מאוד מסך עשן.