לא רבים זוכרים זאת כיום, אבל כשראש הממשלה בנימין נתניהו הפתיע את המערכת הפוליטית בסוף 2014 והכריז על הליכה לבחירות מוקדמות, הוא דיבר בתחילה על עניין המשילות (היום גם הוא כבר מודה בפה מלא שהסיבה הייתה חוק "ישראל היום"). כבר אז היה מי שתהה מה יעשה נתניהו אם ישפר את יכולת המשילות שלו, אילו נושאים הוא מתכוון לקדם בכוח הרב יותר שיינתן לו, והתשובה הייתה שהמשילות עבורו היא לא אמצעי אלא מטרה.
יותר ויותר מתברר כי מבחינת מי שעבורו תפקיד ראש הממשלה הוא לא כלי לקידום מדיניות קוהרנטית אלא מטרה בפני עצמה, גם שינוי פניה של התקשורת הישראלית הוא לא בגדר אמצעי שיכול להיות לגיטימי - הגדלת הגיוון כך שיהיו יותר כלי תקשורת שיהיה בהם ביטוי נרחב יותר לאידאולוגיות שונות ובהן אידאולוגיות שקרובות יותר לתפיסת עולמו - אלא מטרה ראשית, נושא שעבורו אפשר אפילו לאיים בהליכה לבחירות.
אין שום דרך להסביר בצורה רציונלית את האובססיה של נתניהו בעניינו של גוף שידור ממלכתי, שכנראה יהיה מאושר עד הגג אם יצליח לרשום בתקופה הראשונה לפעילותו רייטינג גבוה משמעותית מהנתונים הדי זניחים שרושם כיום ערוץ 1 ("מבט", התוכנית הנצפית של הערוץ, משיגה 4%-5% רייטינג).
כן, יש עובדים ברשות השידור שנמצאים כיום במצוקה אמיתית - בגלל חוק שהעבירה ממשלת נתניהו, לא מיותר להזכיר בפעם המי יודע כמה - ויהיה ראוי ואנושי אם תמצא דרך לעזור להם. ספק אם יש אדם רציני אחד שיכול להאמין שנתניהו, ששיחק בגורל אותם עובדים שוב ושוב וזרע אצלם תקוות-שווא, באמת מתעניין בהם, או מעוניין ללכת לבחירות בגלל שנחשף לעוול שנגרם להם.
אבל גם אם מנטרלים את העניין העקרוני ומנסים לבחון את האיום החדש של ראש הממשלה במישור התועלתני, קשה למצוא בו היגיון. נתניהו מאיים כאן במידה רבה באקדח ריק, מכיוון שגם אם ילך לבחירות כעת, הוא לא יעצור את צאתו של תאגיד השידור לדרך, אלא רק יקבע סופית את עלייתו לאוויר ב-30 באפריל כפי שקובע החוק הנוכחי.
למעשה, התאגיד הצעיר יעמוד בפני אתגר מקצועי מעניין של סיקור בחירות 2017 רק חודשים ספורים לאחר תחילת שידוריו. זה, אם יורשה לנו להמר, לא צפוי לקרות, ולא בגלל שהתאגיד לא יעלה לאוויר במהלך התקופה הרלוונטית.