כאדם שעשה את תחילת דרכו המקצועית בחברת ייעוץ גלובלית, ראש הממשלה בנימין נתניהו רגיל לחשוב בתבניות גנריות ולהחילן על בעיות והקשרים משתנים. הנה תבנית אחת כזו, הכוללת ארבעה שלבים: שלב ידיים עם יריבך הפוליטי; הענק לו משרד בעייתי כדי שהתמיכה הציבורית בו תישחק; הלום בו על כישלונותיו וקח ממנו את הקרדיט על הצלחותיו; ותן לו לטפס על עץ גבוה, שממנו יוכל או לקפוץ ולהתרסק, או לרדת בזהירות בבושת-פנים.
כך נהג נתניהו עם יאיר לפיד, כשמינה אותו לשר האוצר; וכך הוא נוהג עם שר האוצר משה כחלון, כשמשרד האוצר משמש בתפקיד "המשרד הטורף את היושב בראשו", ומשרד התקשורת בתפקיד "העץ שעליו מטפסים וממנו נופלים".
ברור, כי התאגיד הוא רק תירוץ, והדאגה לגורל עובדי רשות השידור היא ניצול ציני של מצוקה אמיתית. לנתניהו, חובב הסיגרים והשמפניות, כך נראה, לא באמת אכפת מעתיד עובדי הרשות, כשם שלא אכפת לו מגורל עובדי התאגיד. גם הטיעונים, כי עלויות התפעול של התאגיד מוגזמות ביחס לעלויות השידור הציבורי, ויכבידו על קופת המדינה, אינם אלא עוד "אמת אלטרנטיבית". הרי ביבי הוכיח לא פעם, כי כאשר יש צורך פוליטי, הוא יודע להזרים כספים למקום הנכון, ומהר, ולעזאזל התקציב. זוכרים את "עברייני עמונה"? שם, כדי לא לאבד נקודות בקרב הבסיס הפוליטי שלו, הוא הסכים להעניק פיצוי שערורייתי למי שבית-המשפט קבע שגזל וחמס אדמות פלסטיניות.
מקובל לטעון, כי האובססיה של נתניהו ובני-ביתו בנוגע לתקשורת "השמאלנית" גורמת לו לקבל החלטות בלתי-רציונליות. בלי לפגוע בכבודה של האובססיה הקיימת גם קיימת, לטעון שראש הממשלה נוהג בחוסר רציונליות יהיה בבחינת זלזול באינטליגנציה של פוליטיקאי מתוחכם ומיומן.
סוגיית התאגיד היא משבר מתוזמן ומתוזמר היטב. נתניהו חש את האש מלחכת את שולי אדרתו: הוא מאמין כנראה שלפחות חקירה אחת (תיק 1000) - ואולי יותר - יבשילו לכדי כתבי אישום. בינתיים, הוא נכתש תדמיתית בידי התקשורת המקפידה להתחיל את דיווחיה על מעלליו בכותרת "ראש ממשלה בחקירה". גם "פרשת יגאל סרנה" אינה מיטיבה איתו ועם זוגתו, הנאלצים לעמוד כאחד האדם בבית-משפט, ולדון בעניינים אינטימיים. יריביו מבית מזהים את העשן, ומוסיפים עוד קיסם למדורה: מועמדים מבית מבקשים להשתלט על ראשות הליכוד; מועמדים מחוץ רוקחים עסקאות ומכפישים את שמו; אהוד ברק אחד, פעם ראש ממשלה ושר, הולם בו מהלומות כירורגיות הסודקות את תדמיתו כמר-ביטחון.
ועוד לא דיברנו על דוח מבקר המדינה על מערכת "צוק איתן" ועל הרווח הפוליטי שעשה ממנו השר נפתלי בנט, שגם לו יומרות להתמקם במעון הירושלמי ברחוב בלפור, ומוטב מוקדם מאשר מאוחר. ובל נשכח גם את השר אביגדור ליברמן, שהפך מנץ משחר לטרף, לציפור הלאומית היא הדוכיפת; ובארשת ממלכתית מפלס דרכו אל לב הקונצנזוס, ומשם אולי אל ראשות הממשלה.
מבחינת נתניהו, משבר בעת הזו הוא מצב של win-win: בחירות הן אמנם ממלכת אי-הוודאות, אך נתניהו מוכן להן יותר מכל יריביו. על האתגר הפוליטי המרכזי שלו - יאיר לפיד, הוא מאמין שיוכל להתגבר בקלות, בעיקר מאחר שלפיד ייאלץ כדרכו לנקוט אסטרטגיית me-too, וינסה להיות יותר נתניהו מביבי (והרי ביבי יש רק אחד). נראה כי לפיד יצליח לכל היותר לנגוס בשרידיה המדולדלים של העבודה, ואולי מעט מהשוליים המתונים של הליכוד, שהם כבר מזמן אינם האלקטורט של ביבי.
נראה גם שהמתמודדים האחרים, בנט, כחלון, ליברמן, צפויים לשמור פחות או יותר על כוחם, ולא ישנו מהותית את המפה הפוליטית - ומי יודע, אולי אפילו יפסידו מנדט או שניים כל אחד. בתוך הליכוד, ספק אם תוכל להתארגן בפרק זמן קצר אופוזיציה משמעותית, ובוודאי לא כזו שתוכל להדיח ראש ממשלה מכהן. והעיקר, בחירות בטווח הזמן הקרוב יסיטו מנתניהו את אש החקירות, ולאחר שיקבל מנדט מחודש מהעם, ואולי גם יעשה ארגון-מחדש בקרב גופי האכיפה, סביר שמצבו יהיה נוח לאין שיעור.
ואם לא יהיו בחירות? במקרה כזה נתניהו יחזיר שוב את כושר ההרתעה המתכרסם, ויראה לכולם שהוא בלתי לחיץ ואינו מפחד לשבור את הכלים. חשוב מכול, גם בליכוד וגם בקרב חברי הקואליציה, אין רצון אמיתי ללכת לבחירות. למה להם? ממשלת הימין הרדיקלי מעצבת מחדש את הדמוקרטיה הישראלית; משנה מן היסוד את מוסדות המדינה, ובמיוחד התקשורת, המשפט והחינוך; מגדירה מחדש את מערכת היחסים בין הצבא לחברה; והופכת כל אופוזיציה וכל ביקורת ל"בוגדת" ו"חתרנית", וכמעט אין פוצה פה ומצפצף.
קיים אמנם תרחיש, שנראה דמיוני נוכח רפיסות האופוזיציה, שלפיו כחלון יחבור ללפיד, ליצחק-בוז'י הרצוג או לשניהם, ובברכת נשיא המדינה ראובן-רובי ריבלין, יקימו קואליציה חדשה ללא בחירות.
אלא שהאופוזיציה מלאה יותר באגו מאשר במנהיגות, ולכן מעשה מרכבה מתוחכם כזה נראה גדול ממידותיהם של העומדים בראשה; וממילא הנשיא וראש הממשלה נמצאים בימים הקרובים בחו"ל - מספיק זמן למציאת פתרון קונסטרוקטיבי לשביעות רצון חברי הקואליציה.
ואם בכל זאת נלך לבחירות, מה טוב.
■ הכותב הוא מרצה למדע המדינה באניברסיטת תל-אביב.