תלמידים בית הספר / צילום: תמר מצפי
גם השנה, מאות אלפי תלמידי בתי הספר והגנים העירוניים יצאו כבר לחופשת פסח שבוע וחצי לפני החג, שחל ביום שלישי, 11.4.17. למה? כי אפשר. כי רוב ההורים הם עדר של אזרחים, שמקבלים מוסכמות שאליהן הורגלנו לאורך השנים. זאת, במקום לצאת הבוקר ולמחות מול ביתו של שר החינוך, נפתלי בנט, ששואף להשאיר חותם בתפקידו - והנה לו הזדמנות מצוינת לשים סוף לחגיגה הבלתי סבירה הזו.
15 ימי חופשה (לא כולל שבתות) "מרוויחים" הילדים בחג הפסח - ולהם שיבושם. גם את התוספת ליום שאחרי החג, במסגרת קומבינת האיסרו-חג, כבר למדנו להפנים לשגרת החופש, ולנטל שעל כתפי ההורים. והרי הנטל הזה הוא בדיוק מה שמקומם - לצד מאות אלפי התלמידים שמהיום כבר יושבים בבית, נזכיר, שפרט למורים ולעובדים בבתי הספר שנהנים מהחגיגה הזו לא פחות מהתלמידים - שאר הורי התלמידים וילדי הגנים, רובם ככולם לא יכולים להרשות לעצמם להצטרף לילדיהם - והם צריכים לשלם עבור קייטנות ו/או סידורי בייביסיטר אחרים.
חלק מההורים מביאים את הילדים להתרוצץ במסדרונות מקום העבודה, ומי שהתמזל מזלו ויכול נעזר בשירותי סבתא-סבא.
כך או כך, האבסורד זועק. את אורכו של כל חג, בשונה מלוח השנה העברי, מגדירים במשרד החינוך; ונדמה שזה נעשה כאוות נפשם. נזכיר כי גם פורים צמח בשנה שעברה ל-3 ימי חג. השנה, "לרוע המזל", השבת שעליה נפל החג קטעה את פסטיבל יום החופשה הנוסף לפורים. למעשה, במהלך השנה יצאו הילדים ל-9 (!!!) חופשות בחסות חגי ישראל, ובסך-הכול ל-46 ימי חופשה - עוד בטרם יצאו לחגיגות החופש הגדול.
ומנגד, מהו מספר ימי החופשה של ההורים? במקרה הטוב חצי מזה, ובמקרים אחרים שליש. ובכל מקרה, הבעיה היא לא רק במספר ימי החופשה, אלא גם באי-החפיפה ללוח השנה של משרד החינוך, שחי לו בספרה אחרת.
וכאן הנקודה הכואבת: בשונה משאר המדינות, בישראל מספר ימי החופשה שבהם צריך למצוא סידור לילדים הוא מהגדולים בעולם.
לפני כשנה, ערך "מרכז המחקר והמידע" של הכנסת (ממ"מ) מחקר "עומס החופש" לפי תחשיב בישראל ובכ-25 מדינות. במסגרת המחקר נבדק מהו יחס מספר ימי החופשה של תלמידי מערכות החינוך, שבהם להורים אין חופש, בניכוי ימי החופשה השנתית במדינה, לפי תחשיב מינימלי בהתאם לחוק. במילים אחרות, נבדקו מספר הימים שבהם ההורים נאלצים למצוא סידור לילדים.
לפי אותה בדיקה הוגדר כי עומס החופש בישראל עומד על 66 ימים בשנת לימודים, כשהוא דורג שני מבין המדינות שנבדקו (עקפה אותנו ליטא עם 71 ימים). בדנמרק עומס הימים עמד על 30, והממוצע של המדינות שנכללו בבדיקה עמד על 50.
המספרים אולי מבלבלים, אבל המסקנה ברורה - מספר ימי החופשה הנמוך של ההורים, אל מול מספר ימי החופשה ההולך וגדל של הילדים, מייצר את הפער שעליו אנחנו מדברים גם כאשר מספר ימי החופשה בישראל גדל עם הוותק.
הכוונה היא שיש מדינות שבהן מספר ימי החופשה אפילו גדול יותר משלנו, אבל אז גם ההורים בסיטואציה בעייתית דומה. לצד הפן הכלכלי של "מציאת סידור לילדים", יש את הפן החשוב יותר, שהוא של התא המשפחתי שבו בני הבית נופשים ביחד, בעיקר לאור העובדה שגם סופי השבוע בישראל מתירים במרבית המקרים לתא המשפחתי לרכז את פעילותו ליום אחד בלבד, שבת.
במבט על "מחאות ישראל" בהיסטוריה של השנים האחרונות, מחאת הקוטג' - כמה סימבולי - הצליחה להוציא את המספר הגדול ביותר של האזרחים לזעוק ברחובות. נכון שהגבינה המיתולוגית היוותה רק סמן ליוקר המחיה שעליו קמה הזעקה ההיא, אבל כשהרגשנו שעושקים אותנו בגבול הבלתי סביר - יצאנו לצעוק.
וכעת? היום הראשון לחופשה, שבו עושקים אותנו בדלת האחורית, יצא לדרכו בשקט מופתי, שוב ניצחו קברניטי משרד החינוך את ההורים.
עיני לא צרה, שייהנו הילדים ויישארו לרבוץ מול המסכים בבית, בשעה שהוריהם מפרנסים את הקייטנות או את תעשיית הבייביסיטר - אבל חוסר ההלימה בין חופשות הילדים לאלה של ההורים, נוסף לכך שאין שום הסבר המניח את הדעת לכך שפסח עבור הילדים מתחיל שבוע וחצי לפני החג, הם לא פחות משערורייה מקוממת.
אבל עינינו הרואות - עדיין לא כזו כנראה שתוציא אותנו לרחובות. מזל שיש את ענייני תאגיד השידור (החשובים כשלעצמם) כדי לטשטש את יתר הבעיות ולטאטא אותן עמוק מתחת לשטיח.