אבולוציה / איור : גיל ג'יבלי
אני נכנס לטרקלין של מחלקת העסקים. הרבה אנשים בחליפות מתנועעים סביב מזנון חינם חופשי, דוכני מגזינים ופינות ישיבה מעוצבות. הטרקלין הוא אחורי הקלעים של הדיוטי פרי, והוא שייך לשבילים הנסתרים של מציאות אחרת. משם אנחנו ממשיכים לביזנס, בליווי הסבר אדיב של הדיילת בטרקלין. שוב, אין תור. שוב, כולם יפות ויפים, כולם מחייכים ומגישים לך, מתעקשים שתיקח עוד משהו. דרוכים לכל שריר בפניך.
וילון דק מפריד בינך לבינם, יתר הנוסעים, שם - הרחק כל כך מאחור. כמו בטקס משפיל חולפים הנוסעים מהאקונומי דרך מחלקת העסקים, ורואים היכן לא ישבו ולמה לא יזכו. אני יושב עם איתמר, בני הבכור, במחלקת העסקים בטיסה של חברה אוקראינית. האמת היא שעלינו במקרה, על המקום, עם מחיר מגוחך לכרטיס במחלקת עסקים (אבל אל תספרו) - אבל זה מספיק כדי לקבל הצצה לצד השני של החיים.
הדיילת מגישה מטלית רותחת נעימה, ואז שתייה, ואז חטיף, ואז משקה, ואז הפתעה לילד, ואז תפריט ומגזינים. אנחנו מנסים להציג פרצוף אדיש ובלתי מופתע. בביזנס, אל תספרו, מותר לסמס, מותר להיות עם לפטופ בהמראה, מותר כמעט הכול. יש לנו כוח כרגע, ואנחנו ממריאים למעלה, קרוב עוד יותר לאלוהים.
אם מישהו היה מציע לי סיגר בחינם עכשיו, יש מצב שלא רק שהייתי מסכים, הייתי שוקל להתחיל לעשן. אח, שכרון הכוח. אם היה פה איזה שייח סעודי היינו מחליפים כרטיסי ביקור, ומי יודע. "אבא, תירגע", אומר לי בשקט איתמר כשאנחנו יורדים לאוטובוס במינוס 15 מעלות, נוחתים חזרה ובבת אחת לחיינו מלפני שלוש שעות.
מהו כוח? להכיר מישהו בבית חולים זו דוגמה מובהקת לכוח; מחריד לחשוב על זה, אבל הרופא מתאמץ קצת יותר. גם מנהל המשמרת במסעדה שמכיר אתכם יוציא קינוח בחינם, והמלצרית תחייך אליכם אחרת לגמרי. איש שאני מכיר מקרוב סיפר לי שמאז שהיה צעיר מאוד עשה שני דברים: שכר וולוו עם נהג צמוד (לא היה לו גרוש), והביא בכל חג פרחים ומתנות לכל המזכירות, הפקידים ושומרי הסף של האנשים החשובים. אז יש כוח שמשלמים עליו על המקום (כרטיס בביזנס), ויש כוח שמשלמים עליו הרבה מראש.
הארווי מקיי כבר לימד אותנו מזמן שכוח הוא תולדה של כמה קשרים אספת. מקיי מספר כי הוא ושני חבריו ישבו, ועלתה השאלה לכמה אנשים יוכלו לפנות בשתיים לפנות בוקר במקרה חירום פיננסי. חבריו אמרו 2-3 אנשים, הוא אמר 50. "קשרו קשרים כאילו החיים שלכם תלויים בזה, מפני שהם באמת תלויים ברשת הזאת", הוא המליץ. וגם: "אם אתם רוצים שנה אחת של אושר, גדלו חיטה. אם אתם רוצים עשר שנים של אושר, גדלו עצים. אם אתם רוצים 100 שנים של אושר, גדלו אנשים". קלאסיקה, תודו.
מנגנוני הכוח תמיד העסיקו את החברה האנושית. מהו כוח, את מי משרת המנגנון החברתי והפוליטי, מי חזק ומי חלש. התחנות הנהוגות בכל סקירה כזאת, בין השאר, הן 'הנסיך' של מקיאוולי, הדיון של מישל פוקו במנגנוני הכוח, הניתוח הקלאסי של קארל מרקס, או הספר 'אמנות המלחמה' של סון טסו. אבל, אפרופו, למי יש כוח? בעיקר כשהעולם משתנה כל כך מהר. נראה שמשהו עקרוני מאוד השתנה בהגדרה הבסיסית של יחסי הכוח בימינו. אז מיהו חזק ומיהו חלש בעידן שבו אנו חיים? הומו מעניינוס
לא מזמן מצאתי את עצמי, בהזדמנות יוצאת דופן, מוביל סדנה לפועלי רצפת הייצור: שוחחתי עם סבלים, מלגזנים, נהגי חלוקה, סדרנים ומחסנאים, אנשים שהמשכורת שלהם מגיעה ל-5,300 שקל, כולל בונוסים של שנה טובה במיוחד. הם כולם חזקים, שריריים ועם כל כך הרבה כוח גופני, וכולם נמצאים בתחתית הפירמידה של כוח-סטטוס-שכר. אחד מהם, איש אפסנאות כבד גוף, מספר שהוא כבר 24 שנה עובד באותו מקום, והתנאים שלו הופכים גרועים יותר ויותר. הוא נראה כמו מישהו שעד לפני 250 שנה היה לפחות מנהיג השבט.
"למה אתה לא קם ועוזב?", אני שואל. כשהיה בן 24 ניסה, יחד עם בן דוד שלו, לפתוח עסק. "הפסדנו 14 אלף שקל, לא ישנתי בלילות. לא חוזר לשם בחיים, הכול עדיף על זה". אני חושב על הבחור בן ה-23, שיושב עכשיו ב-We work עם הלפטופ שלו, אחרי שמוטט כבר שתי חברות. בחור צעיר וצנום, שאוכל חטיף גרנולה, ומעצב את מצגת המשקיעים של המיזם הבא. בעוד שעה ייכנס לחדר עם הרבה אנשים בחליפות, ויבקש מהם מיליון דולר כנגד 20% עבורם. הוא שולח אימוג'ים משעשעים לחברים כשהם שואלים 'איך הולך?', ומצייץ בטוויטר על הפגישה המלחיצה שיש לו, אבל לא מתכוון בחיים לוותר על החוויה. אז מי אמיץ, מי פחדן ולמי יש יותר כוח?
נדמה שמה שחשבנו על כוח ואומץ כבר לא תקף היום. המעברים מהירים מאוד: לפני כשני עשורים עלה והופיע אב-טיפוס חדש: החנון-הטכנולוג. הכוח עבר אליו באופן ברור, וגברים צעירים, צנומים וחלשים עד לפני רגע, הפכו למעסיקים עשירים, לבוסים החדשים.
הגיקים שהיו בשולי חבורת הנערים והיו גרועים בכדורגל ובללכת מכות, הפכו לבעלי כוח חסר גבולות, כמעט. הבחורות הכי יפות היו פתאום שלהם, והחזקים של פעם הפכו לגברים מזיעים, עם גבריות עודפת ובלתי אלגנטית. החכמים, מהירי המחשבה ואנשי האיי.קיו הגבוה היו החזק החדש.
מול אלה עלה כוח נגדי: אנשי האינטליגנציה הרגשית, החוזקות-חולשות והיכולת לקרוא אנשים. מזה שני עשורים שאנשי האינטליגנציה הרגשית עלו למתקפה מאורגנת כדי להוכיח את עליונותם, ולשכנע איזה עובדים ראויים יותר להצטרף לארגון ולקבל תנאים טובים יותר.
עלייתו של התחום פתחה את הפתח לסדנאות פיתוח אישי, העצמה, פסיכולוגיה חיובית ומנטורינג, מפני שמדובר במשהו שניתן לעבוד עליו ואין 'מספר' או 'ציון' שמלווה אותנו מאז ימי הפסיכומטרי (או בעצם מאז הלידה). הכול פתוח, ואנחנו יכולים ללמוד את זה ולעלות בסולם הכוח.
אבל זה לא נעצר שם - העולם החדש קיים את ההבטחה והמשיך להשתנות. אנו עדים בשנים האחרונות לעלייתו של אב-טיפוס אחר: החזקים החדשים הם אלה שיודעים להיות פשוט מעניינים. כמויות עצומות של כוח עברו לאלה שיוצרים עניין ביומיום; אנשים מהשורה שיודעים להגיב, להפתיע, לצלם מעניין, לשתף בדרך מפתיעה, לבחור בחירות יוצאות דופן או לנהל חיים מעניינים. האדם המעניין הוא מרתק ומפתיע, שונה ולא שגרתי. הוא שואב את מקור הכוח שלו מהיכולת לסחוף אנשים להתעניין בחייו, והוא זוכה לערך עצום בעיני החברה.
קשה להמעיט בחשיבותה של מהפכת הכוח החדשה: לא האמן המוחצן, הסלבריטי, או איש הציבור והדוגמנית שמתעצלת להתלבש, אלא השכן ממול או החברה לעבודה, שמפתיעים ומוצאים דרך מקורית לעניין את הזולת בתיאורים היומיומיים שלהם, בשיתוף המשעשע שלהם. כולם רוצים לחיות יותר מעניין, ומחפשים את קרבתם של המעניינים.
בנוסח התרשימים של דארווין, זהו תרשים האבולוציה החדש: האדם הקדמון - השרירי - האדם-צייד - הגבר-גבר - הטכנולוג - האינטליגנט הרגשי - האדם המעניין.
תדברו עליי
הדגש על 'להיות מעניין' עבר מאנשים לארגונים. ליאור ארוסי, יועץ עסקי מוביל הפועל בארה"ב, מדבר על הסכנה של ארגון להפוך למשעמם. ארגונים משעממים, הוא מתריע, פשוט לא ישרדו יותר. קל להבחין כי הארגונים המובילים את עולמנו הם קודם כל ארגונים מעניינים: הם מגייסים אחרת עובדים, מעוצבים אחרת, פועלים לפי כללים שמעניין לספר עליהם, ויש להם מנהלים קצת משוגעים.
שום דבר, כמעט, לא שגרתי בדרך שבה הם מתנהלים, והמנהיגים שלהם בעיקר בלתי צפויים. הם מרבים לשמוע וממעטים להקשיב, משתפים באופן מקורי בחייהם ואז נעלמים לתקופות ארוכות, ומעצבים חברות 'מעניינות'. בשעה שרובנו חוששים שהמציאות תתהפך עלינו, נדמה שלפעמים המציאות חוששת שהם יתהפכו עליה.
מאות אלפי יזמים ומנהלים נרשמים למסלולי הצטיינות, מנהיגות, יזמות ופיתוח אישי, כאשר הכול נשען בסופו של דבר על רעיון אחד: כיצד להפוך ליצור יותר מעניין, ולהוביל חברה יותר מעניינת. הכוח עובר מהחברות המשעממות לחברות שאי אפשר להפסיק לדבר עליהן.
פעם בשישה שבועות אני טס בדיוק למטרה הזאת - לפגוש מנהלים וארגונים מעניינים. הטיסה האחרונה, שעליה סיפרתי בפתיחה, הייתה להלסינקי. ארבע שנים המתנתי להזדמנות לפגוש את ליסה ג'ורונן, מנכ"לית אגדית של אחת החברות המרתקות ביותר שאפשר לחשוב עליהן: חברת שירותי ניקיון.
אביה שלט בחמש חברות, והבת השאפתנית, שמגיל שש החליטה שתהיה מנהלת, הסבירה לו את התיאוריה הניהולית שלה: להעניק חופש וכוח לעובדים כערובה להצלחה. אביה, שהיה משוכנע שהכול יתרסק, נתן לה את החברה הכושלת מבין החמש כדי שתלמד בדרך הקשה. חברת שירותי הניקיון הפכה להצלחה כלכלית חסרת תקדים, ולדוגמת מופת לסגנון ניהול חדשני: ניהול שצובר את כוחו על בסיס העברת יותר כוח לעובדים.
נפגשנו במטה החברה - מרחב מרהיב, צבעוני ומלא הומור, שזור בפסלים פוסט מודרניים ("זאת המאהבת של בעלי", היא מסבירה בחיוך ומצביעה על פסל משעשע של אישה מעורטלת). זה לא גוגל ולא אמזון, זו חברה של עובדי לואו-טק שזוכים ליחס של 'טלנטים'.
הצעד הראשון שעשתה ליסה כמנהלת היה בעל משמעות סמלית עצומה: עובדי החברה נהגו להגיע בלילה לנקות מבלי שאיש יבחין בהם, עד שהחליטה להעביר את המנקים לקדמת הבמה. היא עיצבה מדי ניקיון מיוחדים ועליזים עבור כולם, ושלחה את המנקים למשרדי הלקוחות בבוקר. היא נתנה להם את האחריות המלאה לקשר עם הלקוח, ולאינטראקציה איתו. 'האנשים הקטנים' גילו אחריות ומוטיבציה, ויצרו נוסחה מדוברת של הצלחה כלכלית.
חברת SOL שייכת למה שנהוג לכנות 'חברה משוחררת': סוג של ניהול שרואה בכל העובדים מנהלים, פשוטו כמשמעו. החוקר היהודי-צרפתי בעל השם העולמי, אייזיק גץ (מחבר הספר "חופש בע"מ", הוצאת ספרי עליית הגג), מסביר כי חברה משוחררת היא חברה המעניקה לעובדיה חופש ואחריות מוחלטת לקחת החלטות.
חברה משוחררת היא הגילום הרדיקלי של תיאוריית :Y העובד אינו עצלן שמחפש להתחמק מעבודה, אלא אדם שרוצה לעבוד, אם רק יתנו לו את התנאים. אבל חברה משוחררת הולכת כמה צעדים קדימה, וזה סוף הניהול כפי שאנו מכירים אותו. אין בוס שאומר לך שאתה צריך לעשות את זה או לא. "איך תעשה את זה? תחליט אתה", אומר גץ. "הדבר היחיד שחשוב הוא שהפעולה שאתה מוכן לעשות עוזרת לנו לממש את החזון שלנו".
חשוב להדגיש: מדובר בחברות סופר מצליחות כלכלית. ההנחה בעולם העסקים היא שיש אנשים שפשוט אוהבים לקבל הוראות והנחיות, או לא מסוגלים למשהו אחר, ובדיוק בגלל זה סיפורן של חברות כמו SOL מסקרן כל כך. "זו ההוכחה שאפשר לשנות לחלוטין את התפיסה העצמית של העובדים", מסביר גץ. "הם אורגנו בקבוצות, והתבקשו להגדיר בעצמם את תהליך העבודה שלהם, ליצור יחסים עם לקוחות ואף להתחיל למכור שירותים.
"אם אתה משנה סביבה, אנשים מגלים פוטנציאל שהם בעצמם התעלמו ממנו. זה יכול לקרות בכל מקום ובכל תחום: הייטק, ניקיון, ניהול, צבא. ככל שהארגון יותר גדול - כך יותר מאתגר לשנות אותו וייקח יותר זמן". גץ עשה את זה עם 50 ארגונים, והוא נחרץ: "אותם אנשים שלא לוקחים יוזמה בעבודה, הולכים הביתה ויוצרים טיסנים במשך שעות בחינם, או מנגנים בכלים מוזיקליים כל סוף השבוע בחינם. אז הם כן מונעים באופן פנימי, רק בסביבה אחרת. לא מדובר בתכונה מולדת, אלא בתגובה לסביבה".
הכוח היום עבר ל'קוסם'
שני המקרים של חלוקת כוח חדשה - האדם המעניין, והחברה המעניינת והמשוחררת - נראים לרגע כמו מודל אוטופי חדש, אבל גם כאן ברור שלא הכול מושלם. חברה היא כמו משפחה ברגע של הרמת כוסית לחג, אבל כשמישהו צריך לארוז את הדברים וללכת, אין יותר משפחה והחלש יותר מפנה את מקומו. כך גם לגבי כל אחד מאתנו: החיים הם עניין של טיימינג, והשאלה היא כמה אתם מתאימים לעידן שבו הילדים גדלים על הארי פוטר, ולא על מקגייוור.
הכוח היום עבר ל'קוסם' הממושקף והרזה, או ליוטיובר הצנום והשנון עם השיער הסגול. אחד המקצועות החדשים, כוכבי יוטיוב, מסמן את מהפכת הכוח בשיא עוצמתה. כוכבי היוטיוב משדרים בריבוע קטן בצד שמאל של המסך ומושכים 8 ,6 או 10 מיליון עוקבים, והשכר שלהם מגיע לפעמים לעשרות או מאות אלפי דולרים בחודש.
כשביקרתי באחד הכנסים הגדולים של יוטיוברים מהעולם, הזמין אותי אחד מהם לחדר ה-VIP. השומרים בכניסה משרים אווירה של מקום חשוב מאוד, אבל בפנים זה נראה כמו חדר הלבשה במתנ"ס עירוני. כמה תיקי צד זרוקים על הרצפה, ניידים נטענים אל הקיר וקפה דלוח. חבורה של בני 20 וקצת מפוזרת בפינות החדר, כשבחוץ אלפי ילדים ובני נוער מקווים שהם יגיחו החוצה.
כמות הצופים הבסיסית שלהם לכל סרטון יומי עולה על כל צופי תוכנית הגמר של 'האח הגדול' או של 'הישרדות' ביחד, אלא שהם עושים הכול לבד: כותבים, מביימים, עורכים, מפיקים ומשווקים. חברה מהלכת של איש אחד. הם נפגשים באירועים האלה, ורק אז מבינים את גודל הפרסום שלהם.
הם רובם רזים, שלא לומר צנומים. הם היו ילדים ביישנים, אבל עם הזמן, והמון התמדה, בנו ביטחון. והם מציעים שילוב מוזר כמעט של עבודה והנאה. זוכרים שאמרו לנו להפסיק לשחק משחקים, ולהתחיל לעבוד? אז זהו, שלא בטוח שזאת עצה מעודכנת. ילדים ובני נוער מעדיפים לא לשחק בעצמם, ולראות מישהו אחר - מעניין ושנון - משחק במקומם.
אנחנו, המבוגרים, איננו שונים. אנחנו מקריבים את שעות הפנאי היקרות ביותר שלנו כדי לצפות באנשים אחרים המשוחחים, מתווכחים, אוהבים וחיים מעניין. המעניין הוא האב-טיפוס שצובר כוח, ומתאים יותר מאחרים לסוג המציאות שבה אנו חיים.
אז איפה ואיך לומדים להיות יותר מעניינים? זה המון עבודה, ולא בטוח שאני או מישהו יותר מעניין ממני ידע להגיד. דבר אחד בטוח: במאבקי הכוח החדשים של העולם המסתורי שבו אנו חיים, שווה לנו, מכל סיבה שהיא, להיות יותר מעניינים.
הנה בכל זאת עצה קטנה לסיום. אציג לפניכם שורה של עובדות. אם אחת מהן נכונה לגביכם - תפסלו את עצמכם. מוכנים?
טיילתם ליער השחור.
נסעתם 'לטיול כוכב' בהולנד.
הייתם בהופעה של שלמה ארצי בקיסריה.
יש לכם יותר משלושה רהיטים של איקאה.
עברתם את שלב 100 בקנדי קראש.
אתם בתרגולת של 'שנה אצלנו שנה אצלם' בסדר פסח.
נסעתם למזרח או לדרום אמריקה אחרי השחרור.
אתם משתתפים בקבוצת ריצה, וחולמים על מרתון.
נשארתם? אז אתם בחיים. אם נפסלתם, אתם מאבדים כוח. תתחילו לחיות יותר מעניין, אחרת המציאות תפרק אתכם לחתיכות. יהיה לכם גם יותר כיף , לא פחות חשוב.