תלמה בירו / צילום: איל יצהר
פיליפ ברמי, מנכ"ל תאגיד האנרגיה שניידר אלקטריק
"חירות היא החופש לקום ולעלות למקום שתמיד דמיינתי את חיי בו"
היציאה מעבדות לחירות עבורי היא העלייה לישראל.
כבר מגיל צעיר חלמתי לעלות לישראל, אך הורי התנגדו שאעלה לבדי. חיכיתי לגיל 18 ואז כבר יכולתי לעשות את המעבר, ואכן עליתי לארץ לבד.
עבורי זו הייתה חירות, החופש לקום ולעלות למקום שתמיד דמיינתי את חיי בו. עליתי לישראל והתחלתי ללמוד בטכניון, שם פגשתי את אשתי שעלתה לישראל שנה קודם.
תלמה בירו, מנכ"לית איגוד השיווק הישראלי
"התוודעתי אל הפירוש הנכון של המילים 'אין לחץ'"
בכל תפקידי הניהול שמילאתי עבדתי בהתלהבות, בטוטליות וסביב השעון, תוך כדי גידול שלושה ילדים וניהול בית ומשפחה על כל המשתמע מכך.
עבודותי בעבר כללו גם נסיעות רבות לחו"ל, ושם, בין טיסות לפגישות, לתיאומים, ולעוד פגישות, מצאתי את עצמי מנסה לעשות גם וגם וגם. גם לשנן את עיקרי המו"מ של מחר, גם לעזור בשיעורי בית בשלט-רחוק לאחד מילדיי, גם לתכנן את הטיסה המהירה ביותר הביתה, גם למצוא שעה פנויה כדי לקנות את הנעלים הנהדרות ההן בחלון ממול, וגם לוודא שבעלי זוכר את ההסעות לחוגים ולצופים. הקצב היה מטורף, האדרנלין עבד שעות נוספות, והעולם היה קטן וזמין ונגיש.
ואז, אחרי שנים של מירוץ אינסופי, מבלי שאדע מתי בדיוק, התחלתי להשתעשע ברעיון שאולי כדאי לעצור את הקרוסלה. להשתחרר מהמערבולת. להתנהל בקצב אחר וליהנות מכל מה שאני כל כך משתוקקת אליו.
בינואר 2001 מצאתי את עצמי מחוץ למעגל. בלי כרטיס ביקור, בלי אחריות, בלי מחויבות, ובלי תכניות. תחושת החירות הייתה מוזרה אך ממכרת, ולא ממש ידעתי מה עושים עם כל כך הרבה זמן פנוי. עד מהרה התוודעתי אל העולם הנפלא שמחוץ לעולם העסקים. אל ארוחות הבוקר הארוכות מול הים, אל שיעורי האמנות והתאטרון, אל ארוחות הצהריים המשפחתיות מדי יום, אל לימודי האיטלקית שכל כך חיכיתי להם, אל הפירוש הנכון של המילים "אין לחץ", ואל כל הקניות המיותרות שקונה אשה שזמנה בידה.
היום אני אומרת, כמו בשיר הנפלא של מוסטקי - "בגדתי בך, חירותי הטובה..."
שאול גולדשטיין, מנכ"ל רשות הטבע והגנים
"הבנתי ולו במעט מה הייתה המשמעות של יציאת מצרים"
לפני כ-15 שנים, כשכיהנתי כראש מועצת גוש עציון, פנה אלי רב מסוים ושאל אותי אם אהיה מוכן לקלוט עולים מפרו. ידעתי שיש יהודים בכל מקום אבל בהחלט לא דמיינתי שמאה יהודים מפרו רוצים לעלות ארצה ודווקא לגוש עציון. חקרתי והתברר שהסיפור מורכב הרבה יותר. הוא מתחיל לפני כמה עשרות שנים, עת כומר פרואני מקומי החל לחפש תשובות לשאלותיו. הדרך הובילה אותו לחקור את דתו הראשונה ומתוכה הגיע לבירור על היהדות. לא עבר זמן רב והכומר החליט לאמץ את דרכה ולהתגייר וסביבו התקבצו עשרות שהחליטו לנצטרף. הבעיה הייתה שאף רב אורתודוכסי לא הסכים לגיירם. הקבוצה החליטה שהצווי האלוקי חזק מכל החלטת אנוש והתחילו לקיים מצוות בכפר ליד לימה.
לימים הצליחו חלק מהם לעלות לישראל אך כל השאר נותרו בפרו. אחד העולים הפך לנהג הסעות, ובפיגועי שנת 2000 נפצע קשה בבקעת הירדן. הוא פונה לבית החולים ואחרי ימים בא לבקרו לא אחר מאשר הרב הראשי לישראל, הרב לאו. מתוך אכפתיות והוקרה, שאל אותו הרב לאו אם יש לו בקשה. "אנא העלה את קרוביי וחבריי מפרו", ענה.
האיש לא דמיין שכעבור חודשים ספורים תצא משלחת של חברי בית דין בירושלים לפרו, תגייר את מי שהיה אפשר ואלה יעלו ויתגוררו בגוש עציון. מאז, השתלבו העולים בישובים. כשניסיתי לדמיין את מסעם הארוך מנצרות ליהדות ומהגלות לארץ - מסע של רוח, מסע של קשיים, מסע שכלל המתנה ארוכה, הבנתי ולו במעט מה הייתה המשמעות של יציאת מצרים.
שמואל דונרשטיין, מנכ"ל רב-בריח
"בחופשה מהקרבות הרגשתי את המעבר מחושך מוחלט לאור"
במלחמת יום הכיפורים התנהל אחד הקרבות העקובים מדם שצה"ל ניהל - הקרב במערב חצי האי סיני שהתחולל כנגד המצרים בין הארמיה השנייה והשלישית.
הייתי בחור צעיר, ולצערי נטלתי חלק בקרב הזה כשריונר ומאחר שהייתי רווק, לא יצאתי לחופשות. סדר הקדימויות בצה"ל התייחס לאבות משרתים ולנשואים, ואילו הרווקים היו אחרונים בסדר. הקרב היה קשה מנשוא ונחרט בליבי. ברמה מנטלית הייתי מאוד עייף וייחלתי שהכל כבר יהיה מאחורינו.
לאחר שלושה חודשים ללא יציאות הביתה, קיבלתי חופשה קצרה, בה הגעתי לתל-אביב כדי להיפגש עם קרובי משפחה שהגיעו מלונדון ושהו במלון דן. אני זוכר שנכנסתי לבית המלון מותש, עם זקן, מדים מאובקים ועייף מאוד. עליתי לחדר התקלחתי, התגלחתי והרגשתי איך הציפור הכלואה שבי השתחררה. הרגשתי את המעבר מחושך מוחלט לאור. זו תחושה שאני הולך איתה שנים רבות. אין מחיר לחופש - רק כשאתה חווה את זה אתה לומד להעריך.
יוסי מולדבסקי, יו"ר קרן פלאס ונצ'רס
"שינוי קטן בשגרה שלנו, יכול להעניק לנו חירות גדולה"
יש דברים שהשגרה וההרגל גורמים לנו לעשות ולמרות שלא נוח לנו איתם, ואנחנו לא תמיד מבינים את ההשפעה שלהם על היומיום שלנו. לאחרונה, אחרי שהתקנו מקלחות במשרדים, החלטתי לקום בבוקר ובמקום לעלות על הרכב ולהתחיל את הבוקר בפקקים, לנסות להגיע ברכיבה על אופניים למשרד ברמת גן.
מאז ועד היום פעמיים בשבוע אני קם בבוקר ומדווש למשרד. הנסיעה באופניים שינתה את היום שלי והעניקה לי חירות להתחיל את הבוקר בקצב שלי: אני עוקף את התנועה הצפופה על הכביש, את הנהגים הדרוכים על ההגה, עם מוסיקה טובה באוזניים, מרוויח זמן לפעילות ספורטיבית ומתחיל את היום באנרגיות טובות. גם בימי הגשם בחורף וגם בקיץ, אני יודע שבדיוק 45 דקות אחרי שאצא מהבית אהיה במשרד. הרכיבה על האופניים הוכיחה לי שלעתים שינוי קטן שאנחנו עושים בשגרה שלנו, יכול להעניק לנו חירות גדולה.
ניר שמול, מנכ"ל שניר נדל"ן
"רק העצמת האחר, עזרה לחלש וסיוע, מביאים לחירות אישית"
אני משרת בצה"ל כקצין מיון במילואים. במסגרת תפקידי בסדיר ובמילואים נחשפתי להמון מקרים קשים של חיילים שמגיעים לצבא מרקע סוציו-אקנומי קשה ונתוני סף נמוכים המקשים עליהם להגיע לתפקידים איכותיים אליהם הם היו רוצים להגיע.
אני זוכר המון ילדים כאלה שמגיעים אלינו לשיבוץ ואני מנסה ככל יכולתי לסייע להם בחלקת האלוהים הקטנה שלי, להגיע לשיבוץ אותו הם מבקשים למרות נתוני הסף.
הרבה מהם עולים חדשים שהמחסום של השפה והקליטה בארץ מקשים על האפשרויות שלהם להגיע לתפקיד אותו הם מבקשים. זכורים לי בעיקר מקרים משירות הסדיר שלי, מקרים של עולים חדשים הממתינים לשיבוץ ואנו שולחים אותם עם פס הביתה כדי שיחזרו למחרת להמשך התהליך והם דווקא מבקשים לישון בבקו"ם (שהוא בסיס פתוח) כי אין להם כסף לנסיעות חזרה. ואני זוכר את החיילים שלנו במדור נותנים להם את הכסף הדרוש לנסיעות, העיקר שירגישו כמו יתר החיילים שבאים ממקומות חזקים יותר.
היציאה שלי לחירות התחילה במקום הזה בחיים. במקום המבין שרק העצמת האחר, עזרה לחלש וסיוע, מביאים לחירות אישית ולחופש אמתי פנימי בלב ולתחושת אושר אמתית, המתקיימת בלב כאשר אתה פועל למען האחר. אין חירות גדולה מזו.
