פרעות יאסי
דו"ח מבקר המדינה, שפורסם בשבוע שעבר, שרטט רישום עגמומי של האופן שבו מדינת ישראל מסייעת לאזרחיה ניצולי השואה שעדיין מתעקשים משום מה - 72 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה - לדרוש, לצרוך, ובכלל, לחיות.
לפי הדו"ח, עדיין חיים בינינו, נכון לינואר 2017, 158 אלף ניצולי שואה, כמו גם 56 אלף איש שהממשלה הכירה בהם כנפגעי התנכלויות אנטישמיות וגזעניות בתקופת מלחמת העולם השנייה. גילם הממוצע, קובע המבקר, עומד על כ-85 שנה והם מתים בקצב של אלף נפטרים מדי חודש; קצב שצפוי מן הסתם להתגבר בשנים שיבואו.
נפגעי השואה הצעירים ביותר, אלה שנולדו ב-1945, חודשים או ימים לפני תום הזוועות וקריסתו הסופית של הרייך השלישי, יהיו בני 85 ב-2030, אם יחיו עד אז. למעשה, כבר כיום חיים בינינו בעיקר ילדי שואה, אנשים שנולדו מ-1930 וצפונה והיו בני פחות מ-15 כאשר התרחשו הזוועות. אלו ניצולים שספגו פגיעות מזעזעות בנפשם שהייתה עדיין רכה, ילדותית, תמימה, נוחה להיפגע באורח שגם אלפי פסיכולוגים, תרופות פסיכיאטריות וממסד לאומי מחבק לא יצליחו לרפאו לעולם.
אלא שהממסד הישראלי, כך מבקר המדינה, לא מתאמץ אפילו לחייך אל ניצולי השואה, להושיט להם יד, או חס וחלילה לחבק. בשנים 2014-2016, קובע הדו"ח, הקצתה המדינה 100 מיליון שקל לניצולי השואה, אולם משרד הרווחה לא טרח לגבש תוכנית לחלוקת הכסף וכך הגיעו לידי הניצולים כ-4 מיליון שקל בלבד. רבים מהם הידרדרו למציאות של חוסר ביטחון תזונתי, שלא לדבר על מגורים ראויים, סיוע רפואי וסיעודי ובכלל - חיים בכבוד.
ביום השואה, החל היום (א'), בחרתי לא להתגולל שוב על אטימות הפקידים במשפטים מוכיחים, עמוסי תארים קשים. אולי עדיף הפעם לספר סיפור אחד, לגמרי לא יחידי, של ניצולת שואה שחייתה כאן איתנו עד פטירתה לפני כשנה וחצי. אני מדבר על אילנה בו יעקב (מורגנשטרן) ז"ל מחדרה, אמו של יעקב בן יעקב, מהנדס בתעשייה אווירית, המתגורר ביישוב שילה.
"אמא נולדה ברומניה ב-1933, בעיירת המחוז ביבולאר במולדובה", מספר בן יעקב. "עוד בילדותה היא ומשפחתה גורשו מביתם והתגלגלו אל העיר יאסי, שהייתה מרוחקת כ-20-30 קילומטרים מביבולאר".
ב-1941, בהיותה ילדה בת שמונה, חוותה אמו של בן יעקב מאורע משנה חיים: פוגרום רצחני ואכזרי במיוחד, הידוע בדפי ההיסטוריה כפרעות יאסי. יון אנטונסקו, מנהיגה הפשיסטי של רומניה ששיתף פעולה עם הנאצים, הגה והוציא אל הפועל את הפוגרום ימים ספורים לאחר תחילת מבצע "ברברוסה", בו פלשה גרמניה לרוסיה, ככל הנראה מתוך רצון שפל לרצות את הצד שנראה באותה העת כמנצח.
בפרעות נרצחו, לפי הערכות שונות, 13,000 עד 20,000 מיהודי יאסי באלימות מזעזעת וחסרת תקדים. אמו של בן יעקב ומשפחתה התחבאו בעליית גג, שצפתה אל כיכר העיר. משם היא הציצה למטה וראתה חיילים רומנים מעמידים שורות-שורות של יהודים ויורים בהם. חיילים אחרים עברו מבית לבית וחיפשו יהודים. בשלב מסוים הם באו גם לבית בו התחבאה משפחתה וחיפשו, עד ששמעה קצין רומני אומר "אין פה אף אחד!" - וכך ניצלו חייהם.
בהמשך היא חוותה מציאות סיוטית של רעב ופחד בלתי פוסקים. באחד המקרים זיהה אותה חייל ברחוב כיהודייה והתחיל לרדוף אחריה. היא, ילדה קטנה, רצה על חייה ונחבלה קשה ברגלה. "אמא סיפרה לי שתפרו את הרגל בחוט ומחט המיועדים לבגדים", מספר בן יעקב, "כי זה כל מה שהיה".
ללא פנסיה, עם חסכונות מתרוקנים במהירות
שנים רבות אחר כך, במדינת ישראל, לאחר חיי משפחה יפים וקריירה כגננת פרטית, אילנה, שהוכרה כניצולת שואה, נכנסה ללא פנסיה ועם חסכונות משפחתיים מתכלים והולכים לדיור מוגן. יעקב, אחד משני בניה, נלחם ככל יכולתו כדי להעניק לה שנים אחרונות מכבדות, סבירות.
"הבריאות שלה הידרדרה בכמה מישורים", הוא נזכר, "היא צברה עוד ועוד אחוזי נכות, אבל אז גיליתי שברשות לזכויות ניצולי השואה של משרד האוצר פשוט עושים הכול שהיא לא תעבור את ה-70%, שתישאר אפילו על 69.7%, כדי שלא יצטרכו לשלם לה יותר כסף.
"כתבתי להם מכתבים על מכתבים, נלחמתי על עשיריות אחוזים. בסוף היא קיבלה 7,500 שקל בחודש וזה פחות או יותר הספיק". אילנה חייתה כמה שנים בדיור מוגן בירושלים והכול נראה על מי מנוחות, אלא שאז היא עברה אירוע מוחי קשה, שהכניס אותה למעשה למצב סיעודי. בן יעקב: "בית הדיור המוגן אמרו לנו שהם לא יכולים להמשיך לטפל בה במצבה, שהיא חייבת לעבור למוסד סיעודי. הבעיה היא שמוסדות כאלה עלו כבר אז החל מ-13 אלף שקל בחודש, ולנו היו 7,500 שקל. לא הייתה לאימא פנסיה ובעלה, שעבד בבנק, נפטר כמעט עשר שנים לפניה והחסכונות שהשאיר נאכלו כמעט לגמרי. לא ידענו מה לעשות".
בן יעקב, אב לעשרה ילדים, נאלץ למכור את הדירה של הוריו בחדרה, צעד שגם הוא לא הספיק לכיסוי הבור הכספי שהלך ונפער. אחרי תכתובות חוזרות ונשנות באו הוא ואחיו לסניף הביטוח הלאומי בחדרה, שם הודיעה להם אחת הפקידות שייאלצו להשלים ה-5,500 שקלים החסרים למחיית האם מדי חודש. "בסופו של דבר נאלצנו להוציא אותה מהדיור המוגן בירושלים, בגלל מצבה הסיעודי", הוא מספר.
לאן העברתם אותה?
"למוסד לדיור מוגן בבאר שבע... היה לנו מזל, היכרנו שם את המנהל והוא הציע לקחת את אימא עד שכל הבלגן מול המדינה ייפתר. למרות המרחק, לא חשבנו פעמיים".
בן יעקב מספר כי לאחר שהמדינה מכירה באדם כניצול שואה ומעניקה לו את ההטבות הנובעות מכך, היא מאפסת הלכה למעשה את כל השאר הכספים שניתנו לו עד כה: ביטוח לאומי, קצבת שאירים, הקצאת שעות לטיפול סיעודי ועוד.
"לא ידעתי מה לעשות", הוא מספר, "כתבתי עשרות מכתבים לחברי כנסת ושרים וכלום לא עזר. זה נמשך ככה עד ששלחתי מכתב ליאיר לפיד, שהיה אז שר האוצר ושנושא ניצולי השואה קרוב כנראה ללבו. פתאום, פחות מחודש לאחר שליחת המכתב אליו, התקשרה אלי אותה פקידה מביטוח לאומי חדרה ואמרה לי: 'אדון בן יעקב, מה הבעיה, תשלם 7,500 שקל בחודש ואנחנו נשלים ונדאג לכל השאר'. קרה לי נס, אבל מה עם שאר המשפחות של ניצולי השואה? למה הן צריכות להמשיך להיאבק על כל שקל?"
ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "איננו מכירים את המקרים המתוארים, נשמח לקבל פרטים נוספים ולבדוק את הטענות. נציין כי חלק מהטענות אינן נוגעות לנושאי אחריותה של הרשות, אלא למוסד לביטוח לאומי ולוועידת התביעות".
יצוין כי בדוברות האוצר התעקשו להעביר תגובה לאקונית וכללית זו, מאחר שלא קיבלו את מספר תעודת הזהות של הנפטרת, אף שהיו בידיהם שמה הפרטי, שם משפחתה, שם נעוריה ושם אחד מבניה - פרטים שמספיקים להעלות עליה פרטים בכל חיפוש פשוט בגוגל, אבל אולי לא מספיקים ליצירת תגובה עניינית. חבל.
"מי שאין לו ילדים עקשנים - לא מקבל כלום"
רבים מניצולי השואה חיים כיום בבתי אבות ובדיור מוגן, שעלותם החודשית גבוהה למדי. כמעט לכולם בטן מלאה על התנהלות משרד האוצר ופקידיו לדורותיהם. הנה כמה טענות שעלו באחד מבתי האבות בתל-אביב, מניצולי שואה שהעדיפו לא להתבטא בשמם:
"האוצר מוציא מדי שנה חוברת יפה וצבעונית, שרואים שעלתה הרבה כסף. בחוברת רשומים כל הדברים הנהדרים שהאוצר מציע. רק יש בעיה: אף הטבה שהם מציעים לא מגיעה בקלות. צריך לכתוב מכתבים, לעבור ועדות, ואז ברוב המקרים מקבלים סירוב וצריך לכתוב ערעור. מי שאין לו ילדים עקשנים שנלחמים עבורו - מוותר ולא מקבל כלום. מי שנלחם יכול להוציא מהאוצר בסוף את ההטבות".
"ישנם עשרות ארגונים שמטרתם לעזור לניצולי השואה. כולם יושבים בכתובות טובות, עם עשרות עובדים ומשכורות יפות. אבל אז מתקשרים ומבקשים עזרה ונענים "אין כסף. נגמר".
"לפני כשנתיים, גרמניה הציעה תשלום חד פעמי של 2,500 יורו לילדי השואה. קבעו שמי שנולד אחרי 1928 זכאי, אם היה במחנה ריכוז, בגטו או במסתור. ההיגיון אומר שאם האוצר כבר הכיר בך כניצול, אתה עומד בתנאים, אבל זה לא ככה. הכסף ישב שנה וחצי, בהן היורו צנח - והרבה ניצולים שזכאים בוודאות קיבלו סירוב".