ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ / צילומים: רויטרס
מרוב מאמרים נוטפי משטמה נגד דונלד טראמפ, מרוב כתבות שמנסות לגמד את נשיאותו עולת הימים, מתערפלת לגמרי ההצלחה הכבירה ביותר של הנשיא החדש, ההישג המרשים ביותר שלו, שמעיב, בשלב זה לפחות, על כל כשלונותיו ומעידותיו: הוא הצליח להסיר מעל סדר היום הציבורי את הסיוע הרוסי הנדיב לבחירתו לנשיאות. הצל הזה כאילו נמוג, או לפחות לא מדברים עליו הרבה.
הנבירה התקשורתית בקשרים הביזנטיניים בין דמויות רוסיות חמקמקות לבין צמרת מטה הבחירות של טראמפ - שחבריה, ובמיוחד אחד רוג'ר סטון שנוהג לחבוש מגבעת, מעלים בזיכרון את סדרת הקומיקס העתיקה Spy vs. Spy ב-Mad Magazine - מצטיירת לפתע כעיסוק עקר לנוכח גלי הכאוס והפליק-פלאקים שמציפים את הבית הלבן כל הזמן. מול הסקנדלים של ההווה, מתכהה לכאורה עוקצה של שערוריית העבר. ישן מפני חדש תוציאו, וטראמפ שמח.
כבר התרגלנו לשמוע את הלהטוטים המילוליים של הנשיא או דובריו אחרי הפגנות חוזרות ונשנות של חדלות שלטונית: הארמדה שלנו לא מפליגה לעבר קוריאה הצפונית כפי שהכרזנו? אופס. או-טו-טו עמדתי לבטל את הסכם נפט"א, מזל שהסבירו לי ברגע האחרון שמהלך כזה יסחרר את המשק כולו למיתון. אני אמרתי שברית נאט"ו לא רלוונטית? אז זהו, שלא, היא בהחלט כן. בית-משפט הקפיא עוד צו נשיאותי להגבלת כניסתם של מוסלמים? איך השופטים האלה מעזים בכלל? נכון, לא הצלחנו לנתץ את אובמה-קייר, אבל הדמוקרטים אשמים, וחוץ מזה, מי ידע שזה יהיה כל-כך קשה?
לשאלות המתבקשות מהאנדרלמוסיה הזו - האם המחדלים נובעים מהעדר עבודת מטה? מהעדר קווי מדיניות מנחים? מהעדר מנהיגות? משלומיאליות גרידא? - אין משמעות. למרבה האבסורד, בשביל טראמפ האנדרלמוסיה עובדת. כשמנסים לכבות שריפות בבית, איש אינו בודק האם המגרש נרכש כדין.
גם שונאיו הגדולים ביותר של הנשיא, אלה שאינם יכולים לעכל את העובדה שהוא - ולא היא - יושב בבית הלבן, חייבים להודות, או קיי, מיסטר פרזידנט, עשית את זה. בכוונה תחילה או במקרה הצלחת לנטרל בינתיים, לפחות ברמה של דעת הקהל, את האיום הקיומי הגדול ביותר על ממשלך.
וזה איום ממשי. מחדלים, מבישים ותדירים ככל שיהיו, לא יעיפו את טראמפ מהבית הלבן בארבע השנים הקרובות. שת"פ מוכח עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין - אולי כן. כי אם יתברר שמטה הבחירות של טראמפ היה מודע לבחישת פוטין בבחירות לנשיאות אשתקד ולא פעל לסיכולה, או, גרוע יותר, יזם אותה, תיאם אותה או לפחות עודדה בידיעת הבוס, הנשיא טראמפ עלול למצוא עצמו על ספסל הנאשמים בקונגרס, כאשר בית-הנבחרים ישמש כחבר מושבעים גדול שיצביע בעד (או נגד) כתב אישום (תהליך אימפיצ'מנט) והסנאט יכהן כבית-המשפט.
כבר היו דברים מעולם. במאה הקודמת ויתר ריצ'ארד ניקסון על הבית הלבן כדי להימנע מאימפיצ'מנט, וביל קלינטון הושפל בבית-הנבחרים, שהאשימו בשבועת שקר ובשיבוש הליכי משפט (פרשת מוניקה), לפני שהסנאט מצא אותו זכאי. הרוב הרפובליקאי הנוכחי בשני בתי הקונגרס אינו חוק טבע. בחירות הביניים לבתי המחוקקים כבר ניצבות בפתח וכפי שמלמדת ההיסטוריה של השנים האחרונות, מפלגת הנשיא מאבדת את הרוב שלה בבית-הנבחרים בבחירות אלה. כך קרה לדמוקרטים בנשיאותו של אובמה ולרפובליקאים בנשיאותו של ג'ורג' וו. בוש.
איום אימפיצ'מנט מרחף מעל כסאו של טראמפ בלשכה הסגלגלה כמו חרב דמוקלס שתלויה על שערת זנב סוס, אלא שכבר הספקנו לשכוח זאת כי התקשורת מרקדת סביב מדורות ההבלים העכשוויות של הבית הלבן. שתי ועדות חקירה של הקונגרס מפשפשות בקרבי הקמפיין של טראמפ ובקשריו עם הרוסים למרות העוינות התהומית וההתכתשויות המתמידות בין דמוקרטים לרפובליקאים. אף.בי.איי. מקלף אחד לאחד את רבדי הבצל הרוסי מעלה הריח. הפנטגון מנהל חקירה משלו עם פוטנציאל גדול לפגוע בטראמפ (ועל כך בהמשך). את הרעש הזה אפשר להחריש רק באמצעות רעשים חזקים יותר - ואם כשלונות הממשל אינם רעשניים דיים, טראמפ יודע איך לעשות רעש. הוא נשיא של ברקים וצלצולים.
מבחינתו עדיף - בעצם הכרחי - שהתקשורת תדווח על כאוס ממשלי, על עוד התבטאויות פרובוקטיביות שלו נגד "ניו-יורק טיימס", CNN, נפט"א או המוסלמים, מאשר על קומבינות פוטנציאליות עם מוסקבה. עיסוק אובססיבי של המדיה בדיווחים אמיתיים או שקריים על מגעים בין שלוחי טראמפ לשלוחי פוטין רק ייתן תנופה לחקירות נגד הנשיא ועלול להתחיל לשחוק אפילו את תמיכת מצביעיו הנאמנים, שבינתיים מוכנים ללכת אחריו באש ובמים. לכן, כאוס הוא טוב מבחינת טראמפ, כי כאוס לא עובר בשתיקה. וגם כזבים עזי מצח לא.
וכך, בתחילת מארס, כאשר חקירת הקשר הרוסי החלה לעשות כותרות מציקות מדי - מגעים בין הרוסים לבין ג'ף סשנס, בכיר בקמפיין טראמפ ולימים שר-המשפטים, שלא ראה לנכון לדווח על המגעים האלה בעדות בסנאט - צייץ טראמפ שאובמה צותת בסתר לתקשורותיו בטראמפ טאואר במהלך הקמפיין. "איש רע (או חולה)", הוא כתב אז על קודמו. לא היה ולא נברא, כמובן. לא נמצא בדל ראיה לכך, כפי שאישר בזמנו ראש אף.בי.איי, ג'יימס קומי. אבל התקשורת קפצה לדום. סשנס נזנח לאנחות והמדיה החלה לבדוק לעומק איך, מתי, אם בכלל ריגל אובמה אחרי טראמפ. הנשיא החדש אמנם יצא חבול, בסופו של דבר, אבל הוא קנה לו שקט, ולו רק קצר-ימים, בחזית הרוסית, והוכיח, בפעם המי יודע כמה, שהוא אלוף במניפולציה של התקשורת.
"לפה הגדול של טראמפ אין מתחרה בהיסטוריה של נשיאי ארה"ב", כתבה בשבוע שעבר בעלת הטור (השמרנית) קתלין פארקר. "... מזה זמן רב ברור שדבריו נועדו בעיקר לשלוט על מחזור החדשות בן 24 השעות. לעיתים קרובות, ההתבטאויות האלה הן חסרות משמעות או לפחות בומבסטיות כדי להגיע למיצוי מרבי של השפעתן על המדיה. מחשבה: אם נתעלם ממנו, הוא ייסתלק?"
"זה עקרון הליבה של טראמפ", גורס בעל הטור (הליברלי) אי. ג'יי. דאיון. "השקר טוב בדיוק כמו האמת כל עוד בסיס התומכים הנאמנים שלך מאמין בו". (והם מאמינים; סקר של "וושינגטון פוסט" - ABC באפריל מצא, כי 52% מהרפובליקאים מאמינים שממשל אובמה ריגל אחר טראמפ בתקופת הבחירות).
אבל, כפי שהטיף ג'ו אדאמס, נשיאה השני של ארה"ב, עובדות הן דברים עקשים. את פרשת המעורבות הרוסית בבחירות לא יהיה אפשר להסתיר לנצח. ההתנהלות הקדחתנית מייצרת הכותרות של ממשל טראמפ, המעידות התכופות, ההצהרות המתלהמות, כל אלה אינן יכולות לייתר את הצורך בליבון החטא הקדמון הפוטנציאלי מתקופת הקמפיין.
וזה מחזיר אותנו לחקירת הפנטגון שהזכרנו קודם. במוקד החקירה הזו נמצא מייקל פלין, שכיהן כיועץ לביטחון לאומי בממשל טראמפ ונבעט החוצה כתום 22 יום לאחר שהתברר ששיקר לבכירי הממשל, לרבות סגן הנשיא מייק פנס, לגבי מגעיו עם רוסים במהלך הקמפיין. אך חקירת הפנטגון מתמקדת בחשד אחר: כגנרל בדימוס, לא ביקש פלין היתר ממשרד ההגנה לקבל כספים (מאות אלפי דולר) מגורמים זרים (רוסים וטורקים), למרות שהוזהר שהוא חייב לעשות זאת.
אם החשד יתברר כנכון, המשמעות היא שפלין עבר עבירה פלילית שדינה עד חמש שנות מאסר. סביר להניח שגם FBI ירצה לשוחח עמו, שלא לדבר על פרקליטי הוועדות בקונגרס שמפשפשות בפרשה.
בקיצור: פלין הוא אדם במצוקה. פרקליטו כבר הכריז שמרשו מוכן להיות עד מדינה וש"יש לו מה לספר". האם פלין מודע למעורבות אישית של טראמפ עם הרוסים, או, לפחות, שהנשיא לעתיד היה מודע למגעים של אנשי מטהו עימם? ובמילים אחרות: האם גורל נשיאותו של טראמפ תלוי במוצא פיו של היועץ לשעבר לביטחון לאומי, עבריין בפוטנציה שיהיה להוט למלט עצמו מהכלא?
אלן ליכטמן, פרופסור להיסטוריה פוליטית באמריקן יוניברסיטי, בוושינגטון, היה בין היחידים שניבאו את נצחונו של טראמפ בבחירות 2016 (וגם את תוצאות שמונה הבחירות לנשיאות שקדמו להן). עתה הוא טוען, בספר "הטיעון בעד אימפיצ'מנט" (The Case for Impeachment), שיצא לאור באפריל, כי סילוקו של טראמפ מהנשיאות, באמצעות תהליך אימפיצ'מנט, הוא רק עניין של זמן, ולא זמן רב מדי - לא רק בגלל הפרשה הרוסית אלא גם בגלל ניגודי האינטרסים המובנים בתוך ממשלו.
"התחזיות שלי לגבי בחירתו של טראמפ התממשו", אמר פרופ' ליכטמן בראיון עיתונאי. "חמש שנים (מיום ההשבעה) עברו עד שבית-הנבחרים הנחית מהלומת אימפיצ'מנט על ביל קלינטון. יותר מחמש שנים עברו עד שניקסון החליט להתפטר כדי לחמוק מאימפיצ'מנט. אצל טראמפ הקצב יואץ. אני לא בטוח שהוא יחזיק מעמד עד 2020".