המוסך של יעקב גולן / צילום: גיא נרדי
פארק החורשות בשכונת אבו כביר הפך בשנים האחרונות לאחד המוקדים הירוקים המוצלחים ביותר בת"א. המיקום בקרבת שכונות דרום העיר, שבהן יש מיעוט שטחים ציבוריים פתוחים (שצ"פים), הפופולריות הגדלה של הכנסיה הרוסית, כמו גם תכנון איכותי במיוחד, הבטיחו את שגשוג הפארק. השלב הראשון של ההקמה הסתיים ב-2013, התקציב להמשך העבודות אושר מזמן, אך הפיתוח תקוע. הסיבה לכך היא בין היתר מתחם גדול של מבנים מאולתרים העומדים בפינת הדרכים לבון ובן צבי ומונעים את השלמת הפארק. בשבוע האחרון החליטו דיירי המתחם להחריף את המאבק, כשהארגומנטציה שבה הם משתמשים (שכמובן התאימה מאוד ליום העצמאות) היא שהם לא פולשים, אלא חלוצים.
שלטי הענק שנתלו על המבנים מכריזים "אנו מתיישבים ולא פולשים" ו-"60 שנות התיישבות אינן פלישה". השלטים מוכרים לנו ממאבקים אחרים (גבעת עמל, סומייל, ליפתא ועוד), וחושפים קונפליקט ארוך שנים בין מי שטוענים שהם בעלי הזכות במבנים לבין הרשויות. סגנון המאבק וניסוח השלטים מעיד על מעורבותם האקטיבית של עורכי דין מיומנים. המתחם עצמו נראה חצי נטוש, אך מסתבר שיש בו לא מעט מבנים, דירות מגורים וגם דיירים.
את שמעון גולן אני פוגש בפינת הקפה, בתוך סככה גדולה שמלאה בערימות גרוטאות. הוא בן 72 ודייר ותיק במתחם. במשך שנים רבות היה לו כאן מכון לתיקון רדיאטורים. דרך המוסך המבולגן שלו ניתן להיכנס לחצר קטנה שתוחמת מבנה אבן קטן, בן מאות שנים, עם קמרונות נהדרים, ועוד כמה מבנים חצי מאולתרים. במבנים האלה מתגוררים כמה בני משפחה של גולן, ובעיקר פועלים/מהגרי עבודה מגרוזיה.
קנה את הבית מחיילים
גולן טוען שאבא שלו, שהביא איתו כסף מפרס, רכש את המבנה ב-1953, מחיילים ש"תפסו את הבתים כדי שהערבים לא יחזרו". במלחמת ששת הימים, כששירת כנהג באזור ביר גפגפה בסיני, הוא חטף פגיעה ישירה ומאז הוא הלום קרב. הוא אושפז תקופה בשלוותא, ואחר כך קיבל אחוזי נכות, אך מבחינתו העבודה במוסך היתה מה שהציל אותו. בהתחלה הוא גר כאן, אח"כ עבר למבנה ערבי ליד שכונת נווה עופר, משם לבת ים. עכשיו הוא גר בראשון לציון. יש לו שלושה ילדים ושלושה נכדים.
סבך הגרוטאות, החושות והשלטים נראה עלוב ואפילו מאיים, אך מבנה הכורכר מעורר חשד שמדובר במבנה היסטורי. באתר "בתי הבאר", שיזם אדריכל השימור אמנון בר אור כשלימד בבי"ס לאדריכלות של אוניברסיטת ת"א, מסופר שזהו אכן מקום בעל ערך.
עד 1948 נקראה השכונה "סאכנת א סביל", או "סאכנת א טורק". תוכנית בניין העיר מ-1955 ייעדה את בית האבן שבו מתגוררת משפחת גולן להריסה, אך סקר שערכה עיריית ת"א ב-2013 הציל אותו והכריז עליו כמבנה לשימור.
ב-2010 קיבלו דיירי המתחם מכתבים מהעירייה שמכריזים על כוונה לפנותם ולבעלי העסק לא חודש הרשיון. ליעקב גולן אין בעיה שהמקום יעבור לרשות העירייה ויהפוך חלק מהפארק, אך הוא דורש הכרה בשנים הרבות שחי ועבד במקום: "אנחנו רוצים פיצוי. אני צריך לתת מתנה לעיריית תל-אביב? כל השנים שילמתי מסים".
אברהם ידידים, בעל הזכויות על הסככה מהעבר השני של הסמטה, מצטרף לגולן: "עשו לנו מומבלוף, עבדו עלינו. לא נתנו לנו רישיון כי אמרו שאוטוטו עולים עם בולדוזרים על השטח. אבל הדיון בבית המשפט נדחה ללא תאריך, ובינתיים אין רישיון עסק, וגם אני משלם מסים. המדינה שודדת אותי".
מהעירייה נמסר כי "מדובר בשטח ציבורי המיועד לשמש כפארק עבור תושבי הסביבה, ועל כן מבקשים לדאוג לפינויו. בדומה למקרים רבים מועלות על-ידי מי שנמצא במקום טענות שונות שלא תמיד תואמות את המציאות. המקום לברר את העובדות לאשורן הוא בבית משפט השומע את כל הצדדים. נדגיש כי מי שיימצא כבעל זכויות כמובן יפוצה על-פי המגיע לו כחוק".
באשר לטענה בדבר רישוי העסקים במקום, מסרו שם כי "במסגרת התהליך הסטטוטורי, קיימת התנגדות בוועדה המקומית לאשר בקשה לשימוש חורג בשטח ציבורי פתוח".
עו"ד יוסף תמיר, ממשרד חיים צדוק עו"ד, טוען שלא מדובר בפולשים: "לצורך ההכנה של ההתגוננות היינו צריכים ללמוד את ההיסטוריה במקום והתברר לנו שהאנשים שהתיישבו שם הגיעו מתוך שליחות, במטרה לתפוס את הבתים כדי שהערבים לא יחזרו. יושבו שם חבר'ה מעדות המזרח, ממקומות של מצוקה כלכלית. הם עשו את שלהם וכרגע יש למדינה מטרות אחרות, אבל לא על חשבונם".
הפריפריה החקלאית של העיר יפו
עצי השקמה הענקיים שתקועים באיי התנועה המוגבהים, והמבנה של סביל אבו נבוט, הם עדויות בודדות לתפקידה הקדום של דרך בן צבי, העוברת בתוואי הדרך העתיקה מיפו לירושלים. בדרך זו השתמשו כל מי שהגיעו לארץ ישראל ולירושלים מנמל יפו, במשך מאות שנים. שרידי המבנים שנמצאים על הגבעה הם חלק מהכפר הערבי אבו כביר, ששכן כאן. תושביו של הכפר, שהיקשו מאוד על שיגרת חיי התושבים היהודיים של דרום תל-אביב, עזבו במלחמת העצמאות.
עד 1948 היה האזור הפריפריה החקלאית של העיר יפו. את תפוזי המותג הידוע JAFFA גידלו בפרדסים שהגיעו בערך עד תוואי כביש איילון דרום. היום קוראים להם "בתי באר", אבל מבני הכורכר הגדולים שנראים קצת כמו בתי אחוזה מימי הביניים היו בתים של אפנדים, בעלי קרקעות ומטעים. הפועלים שלהם היו אריסים, או מהגרים עניים שבאו לכאן והתיישבו במבנים מאולתרים ובבקתות מבוץ, בשכונות חאפ לאורך הדרכים הראשיות.