אבי ניסנקורן / צילום: תמר מצפי
1. התיקון לחוק מימון מפלגות שעבר לפני כחודשיים בכנסת ומוכר יותר בשם "חוק V15", נועד למנוע התחכמויות שמאפשרות לגופים שמציגים את עצמם כתנועות א-פוליטיות לממן קמפיינים עתירי ממון, שמשרתים בסופו של יום אג'נדה פוליטית של מחנה כזה או אחר תוך עקיפת המגבלות הכספיות. אלא שהבדיקה שלנו מעלה כי לפחות על פי הנוסח הסופי שאושר בלילה של ה-20 במארס, לא כולם ראו לנגד עיניהם את הבחירות המתוכננות לכנסת בשנת 2019 - אלא דווקא את הבחירות הקרובות להסתדרות, שיתקיימו ביום שלישי הבא. למעשה, את טובתו של איש אחד ראו שם: היו"ר המכהן, אבי ניסנקורן.
סעיף אחד קטן ותמים לכאורה, שלא הופיע בהצעה המקורית, קובע: "סיעה או מפלגה רשאית לתת הלוואה לסיעה בהסתדרות או לרשימת מועמדים המתמודדת בבחירות להסתדרות, לצורך מימון מערכת הבחירות שלה בהסתדרות, ובלבד שהסיעה בהסתדרות או רשימת המועמדים קשורה אליה ומזוהה עמה".
מה היה חשוב כל כך לשנות את הסעיף שאסר עד היום על המפלגות להעביר כספים שלא למטרות העבודה בכנסת? סיעת הליכוד בהסתדרות חתומה על הסכם קואליציוני עם ניסנקורן שהופך אותה לחלק מרשימת "עוגנים" בראשותו. המשמעות היא, בין היתר, שכספי מימון הבחירות שניתנים לליכוד על פי מפתח סיעתי, יועמדו לטובת הרשימה המשותפת. לדברי יו"ר הסיעה, רועי שרעבי, מצב הקופה לא היה מזהיר אז מפלגת האם התבקשה לסייע.
"באו אלינו החבר'ה של הליכוד מההסתדרות לקראת סוף החקיקה, ואמרו שיש להם איזו בעיה", מסביר ח"כ יואב קיש (ליכוד), יוזם חוק V15. קיש לא מפרט את מהות הבעיה, אבל זו בעיה גדולה מאוד: הבדיקה שלנו מלמדת כי אנשי הליכוד פנו למשרד מבקר המדינה (האמון על אכיפת חוק מימון מפלגות) עוד לפני אישור החוק, והציגו חוות דעת פנימית שלפיה ניתן לכאורה לאשר למפלגה הרשומה בכנסת להעביר כספים לסיעה בהסתדרות.
במשרד המבקר הבהירו בתגובה כי על פי החוק הקיים וכל שכן לפי התכלית שהציב המחוקק, אין שום דרך לאשר דבר כזה. כך קרה שכמעט באישון לילה, שעה שבכנסת מדברים על "האוטובוסים של עמותות השמאל", בימין כמו בימין הוכיחו שבענייני כספים עדיף לעשות את הדברים בשקט. או כמו בסיסמת הבחירות של ניסנקורן נגד יחימוביץ': "מעשים, לא דיבורים".
2. מליאת הכנסת אישרה ביום ראשון האחרון ברוב של 28 תומכים מול 11 מתנגדים ונמנע אחד, את העברת סמכויותיו של שר האוצר, משה כחלון, בתחום הגז הטבעי לידי שר הכלכלה, אלי כהן. המהלך הוצג ברוב כלי התקשורת כצעד טכני בלבד ואפילו מתבקש, לאור חברותו ארוכת השנים של כחלון עם בעל השליטה בשותפות ישראמקו, קובי מימון, המחזיק בכ-29% ממאגר הגז "תמר" - ספק הגז הבלעדי כיום במשק הישראלי. היו מי שטרחו לציין כי אחרי שסמכויותיו של כחלון הועברו בתקופת אישור מתווה הגז לשר יריב לוין מהליכוד, האחיזה על ההגה בתחום הרגיש הזה "חוזרת הביתה" אל מפלגת "כולנו".
אלא שהחזרה הביתה מעלה כמה שאלות, ולא רק במישור הטכני: כהן, אדם מוכשר ומסביר פנים לכל הדעות, שחה במים העמוקים של הגז עד לרגע שנבחר לכנסת לפני כשנתיים. הוא שימש בתפקיד בכיר כאיש סודו וכזרוע הניהולית של עופר נמרודי בהכשרה אנרגיה, ובשנת 2011 קיבל ללא תמורה חבילת מניות נדיבה במיוחד בשווי 33 מיליון שקל שהקפיצה אז הרבה גבות לאוויר.
בדיעבד, העושר הגדול היה רגעי ועל הנייר בלבד לאחר שקידוחי החברה לא הניבו פרי (או יותר נכון גז) - אבל קשה להתלונן עם עלות שכר של 180 אלף שקל בחודש ו-1.5 מיליון שקל שהכניס ממכירת רוב מניותיו שנה לאחר הכישלון ההוא.
למעשה, ספק אם כחלון צריך היה לוותר על קבלת הכרעות חשובות בתחום הגז רק בשל קרבתו לקובי מימון (הייתה זו הזדמנות נהדרת להוכיח שנאמנותו לציבור גדולה יותר מהנאמנות לחברו). באופן אירוני, דווקא זיקתו של כהן לעסקי הגז חזקה בהרבה. הכשרה אנרגיה יצאה אמנם באופן זמני מעסקי הקידוחים, אבל לא הסתירה את כוונתה לקפוץ בחזרה למים אם תנצח בקרב המשפטי שהיא מנהלת מול משרד האנרגיה כדי לזכות מחדש באחד מרישיונות הקידוח שנלקחו ממנה.
אם לכחלון כל כך חשובה הפורמליסטיקה של מראית העין, אין שרים אחרים שניתן להעביר אליהם את הסמכויות? ובכן, יש, אבל לא ממש ב"כולנו". כן, גם שר הבינוי והשיכון, יואב גלנט, חבר המפלגה העממית שדואגת נטו למשפחה, שימש בשנים 2012-2014 כמנכ"ל חברת הגז והנפט "נמקס", שבבעלות בני שטיינמץ. לתקופה מסוימת נאסר עליו להצביע בממשלה ובכנסת בענייני הגז משום שהחזיק עדיין אופציות בחברה, עד שזו הודיעה כי אין בכוונתה לרכוש את מאגרי הגז "כריש" ו"תנין". כל זה משאיר לנו בסך הכול 20 שרים פלוס מינוס שהיו יכולים לעשות את העבודה בלי סימני שאלה על הכתפיים, אבל על משקל דברי התורה של מירי רגב: מה שווה הגז אם אי-אפשר לשלוט בו?
למה לא רוצים את מיכל עבאדי-בויאנג'ו? הסיפור של יוני דוקן
כדי להבין מדוע שר הבריאות, יעקב ליצמן, כל כך נחוש לסכל את מינויה של החשכ"לית לשעבר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, לנציבת שירות המדינה (האישה הראשונה בתפקיד), צריך להכיר את הסיפור של יוני דוקן. כבר חמש שנים שהוא הממונה על מערכת הבריאות בנציבות, אבל שלא כמו קודמיו היה מי שהקפיד להשאיר אותו תחת ההגדרה הזמנית: "ממלא מקום". כל פעם מחדש האריכו לו את המינוי, שיזכור במי הוא תלוי ויימנע מטעויות בדרך. הטעויות של דוקן, רק כדי לסבר את האוזן, הן התעקשות על מינהל תקין, מאבק בנפוטיזם והובלת רפורמות קריטיות כמו הגבלת קדנציות של מנהלי מחלקות, פיקוח על החצר האחורית שטופחה בבתי החולים באמצעות "קרנות המחקר" והגבלת העבודה הפרטית של נושאי משרה בכירים.
דיין לא אהב את זה. הלחצים והאיומים מצד בכירי המערכת, מרופאים ועד ליצמן בכבודו, לא התאימו לו כל כך. הוא ראה בדוקן כאב ראש מהלך וניסה לקצץ את כנפיו. בשלב מסוים הוא אפילו הודיע על שינוי מבני בנציבות שמבטל הלכה למעשה את אגף הממונה על מערכת הבריאות. דוקן שבע מההתנהלות הזו.
בתביעה שהגיש לאחרונה לבית הדין לעבודה, שדבר קיומה מתפרסם כאן לראשונה, כותבים באי-כוחו עוה"ד שבתאי מיכאלי ונופר טפליץ: "מלחמת התובע בשחיתות ובמראית עין לשחיתות בשירות המדינה הייתה לצנינים בעיני הממונה עליו, שהחליט שלא ימנהו לתפקיד באופן קבע". (מנציבות שירות המדינה נמסר כי "טיעונים אלה אינם אלא חלק מהתקפות אישיות חסרות שחר כנגד הנציב, וזאת בקשר עם הרפורמה שמעצם טבעה כרוכה בשינויים ויוצרת התנגדויות. הנציב גאה בהישגי הרפורמה וגם בפועלו הרב והמוכח בעמידה על מינהל תקין ושלטון החוק).
מיכל עבאדי-בויאנג'ו היא לא משה דיין, טו-סיי-דה-ליסט. אם תרצו, היא גרסת הטורבו של יוני ("הנודניק") דוקן. ליצמן לא מתנגד למינוי שלה בגלל הדם הרע שעבר ביניהם בעבר (בעיקר סביב התנגדותה למינוי של פרופ' זאב רוטשטיין למנכ"ל הדסה), אלא בשל החשש שלו מהעתיד. הוא מעדיף פקידים צייתנים, לא שומרי סף חזקים. ואל תבינו לא נכון: העובדה שעבאדי-בויאנג'ו צפויה להתמנות לתפקיד כמינוי אישי של מקורבה ראש הממשלה נתניהו, לא חפה מבעיות. היא עשויה להיות חזקה כהרגלה, אבל חזקה באופן סלקטיבי ומטריד.
מצד שני, גם הנציבים הקודמים מונו על ידי ראשי ממשלות ללא ועדת איתור. כולם היו מקצועיים, אבל רבים מהם היו חלשים ואפורים. דבר אחד בטוח: הפעם יהיה מעניין.