ירושלים, ישראל/ צילום: Shutterstock/ א.ס.א.פ קרייטיב
לפני 50 שנה, ביוני 1967 (כ"ח באייר), התרחש האירוע המכונן ביותר בתולדות מדינת ישראל מאז הקמתה. כוחות הצנחנים של צה"ל פרצו לכותל המערבי ושחררו את העיר העתיקה. מאז, ירושלים גדלה והתפתחה ועלתה מעלה-מעלה, ועם ישראל שמח בה והיה גאה בה. ירושלים שלנו, בירת הנצח של העם היהודי במדינת ישראל.
המושג ירושלים המאוחדת הוא אבן-יסוד בתרבות הציונית-ישראלית. בילדותי בבית הספר, כשהיה מגיע "יום ירושלים", הייתה התרגשות גדולה באוויר. למדנו בכיתה לדקלם "על חומותייך ירושלים" ועל זה שהצלחנו במשימה והפקדנו עליה שומרים, וחלמתי שיום יבוא ואהיה אחד מהם.
והיום נפלה בידי הזכות ואני נבחר ציבור ואני באמת רוצה להיות אחד מהם, אחד משומרי ירושלים. ירושלים שנלחמנו עליה, שאנחנו מתפללים אליה, ירושלים של זהב. אבל בשנים האחרונות משהו לא טוב קורה לירושלים.
בעוד פוליטיקאים ממשיכים לדבר על ירושלים שהיא "בירת העם היהודי לנצח נצחים", "העיר שלא תחולק" עוד ואסור שתעלה על שום שולחן המו"מ - ירושלים הפכה לסמל לאידאולוגיה משיחית-לאומנית שמטרתה אינה שנשמור על ירושלים של זהב, אלא שנקים פה את ממלכת יהודה השלישית.
50 שנה אחרי נס מלחמת ששת הימים, הגיע הזמן לפקוח עיניים ולשאול: איזו ירושלים אנחנו רוצים.
כי השאלה הזו היא המיקרוקוסמוס של השאלה הגדולה יותר, של איזו ישראל אנחנו רוצים. האם אנחנו רוצים את ירושלים של עיסאוויה (כפר ערבי שהפך לשכונה בעיר), או ירושלים של זהב, האם נתפלל לכותל המערבי או לשכונת ג'בל מוכבר; ומה נעשה אם יום אחד כל תושבי מזרח-ירושלים הפלסטינים, שאין להם זכות הצבעה לבחירות לכנסת, אבל כן זכות הצבעה לבחירות המוניציפליות, יחליטו לנהור ולממש את זכותם החוקית. הרי הם מונים 330 אלף איש, 40% מאוכלוסיית העיר, והמגזר הגדול ביותר מבין תושבי העיר (יותר מהחרדים).
כשזה יקרה, נקום בבוקר ובמקום ירושלים של זהב יהיה לנו אל-קודס של זהב. מהפכת קטיפה שתתרחש בלי שנשים לב, רק כי התעקשנו לדקלם שירושלים תהיה בירת הנצח של העם היהודי, בלי לשים לב למתרחש מתחת לאפנו. זה אובדן שאסור לנו להסתכן בו. כי אם נאבד את הריבונות בירושלים נאבד את הריבונות הציונית על מדינת ישראל.
בשנים האחרונות הפכה ירושלים המאוחדת לחלק מהתפיסה של הימין שנקראת: ארץ ישראל השלמה. מדובר באשליה מדינית. חגיגות איחוד העיר וחמישים השנה שעברו מאז 67' נפלו השנה קורבן לחזון הימני-משיחי-לאומני של הבית היהודי ושותפיו בליכוד. לסחף הזה תרמו החלטות אונסק"ו על הכותל, וגם הגמגום האמריקני לגבי שייכות הכותל לעם היהודי.
בשבוע שעבר הייתי במעלה אדומים. עיר (ביו"ש שממוקמת מזרחית לירושלים) שמבטאת את החזון האמיתי של ירושלים-המאוחדת. ונשאלת השאלה מדוע 50 שנה לאחר איחוד העיר, מעלה אדומים עדיין אינה תחת ריבונות ישראלית. הסיבה לכך נעוצה באותו ערבוב בין יצהר, איתמר, תפוח והכותל המערבי - הסימטריה שמנסה הימין הלאומני ליצור בין ירושלים של מעלה לירושלים שתושביה פלסטינים.
כדי לשמור על ירושלים יהודית הגיע הזמן שממשלת ישראל תהיה שווה בפיה ובליבה. שהפה המתפלל לירושלים מדי יום ואומר: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" - יהיה מחובר לראש המדיני שאומר: יש להיפרד לשלום מהשכונות הפלסטיניות של ירושלים.
זה הזמן להחליט: ירושלים המאוחדת, בירת הנצח של העם היהודי. מאוחדת, אך נפרדת מהשכונות הפלסטיניות. המקומות הקדושים ליהדות וכל האגן הקדוש בריבונות ישראלית, והשכונות הפלסטיניות בריבונות פלסטינית. לא חזרנו לישראל אחרי 2,000 שנות גלות, כדי לבנות את עיסאוויה, לא הקמנו את מדינת היהודים כדי לממן תושבים פלסטינים, שיום אחד עלולים לבחור ראש עיר פלסטיני, ובכך לבצע הפיכה.
מאות אלפי תלמידים מתכנסים היום בכיתות, חלקם בחולצות לבנות, ומציינים את יום ירושלים. הם שומעים על ירושלים ש-70 שמות לה, על עיר דוד - הם לא לומדים על השכונות הפלסטיניות. הגיע הזמן לחבר בין ירושלים שאנחנו מדברים עליה לירושלים המעשית. 50 שנה אחרי איחוד העיר, זה הזמן לניצחון מחשבתי: לחבר בין חלקי העיר, אבל להיפרד ממה שאינו חלק ממנה.
הפתרון הוא החלטה אמיצה של ההנהגה הישראלית: איחוד בין החלק המערבי למזרחי, אבל להיפרד מהשכונות הפלסטיניות. ירושלים מאוחדת אבל נפרדת.
■ הכותב הוא סגן-יו"ר הכנסת