דיני תכנון ובניה הינם דינים שבמקור מבוססים על ההלך הפלילי. כלומר כשמישהו עושה עבירה על חוק התכנון והבניה התשכ"ה 1965 והרשות המקומית מגישה נגדו כתב אישום ההליך מתנהל בבית שפט לעניינים מקומיים וההליך מתקיים לפי דיני הראיות וסדרי דין פליליים.
באומרנו פליליים ,כוונתנו לעבירות שהן הרבה פחות חמורות מאשר עבירות אחרות בדין הפלילי כגון רצח,אונס, שוד וכו'.
התוצאה של הליך פלילי בעבירות תכנון ובניה יכולה להיות במספר גוונים. מזיכוי מוחלט או חלקי ועד הרשעה בסעיפי אישום השונים. והעונש המוטל על הנאשם שהרשעתו הוכחה יכול להיות הריסת מה שנבנה ללא היתר ו/או קנסות ו/או מאסר.
לכשהמורשע לא מקיים צו של בית משפט, לדוגמא עליו להרוס מבנה בלתי חוקי והוא לא עושה זאת ניתן לנקוט נגדו בהליך של בזיון בית משפט לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט ,המקנה סמכות לבית המשפט להורות להכניס את מפר הצו לבית הסוהר.
כמו כן הרשות המקומית יכולה לעתור להטלת קנסות נגד המפר וזאת בהתאם לסעיף 255 לחוק התכנון והבניה.
נשאלת השאלה מה קורה כשמבצע העבירה מעביר את זכות החזקה למישהו אחר וכעת שמבקשים להפעיל את סעיפים 6 ו 255 האמורים לעיל המורשע טוען שהוא לא מחזיק בנכס לכן נבצר ממנו מלממש את פסק דין המרשיע ולהרוס ואילו מי שהחזקה בנכס הועברה אליו טוען שהוא בכלל לא היה צד להליך הפלילי הראשוני ולכן אי אפשר להפעיל נגדו את הסנקציות לפי פקודת בזיון. לכן המשיבים שבבקשה לבזיון מנסים להתחמק מצווים אלו. בעיה דומה התעוררה בבית משפט השלום ברחובות בפני כבוד השופטת אושרית הובר היימן. בעניין דנן מסעדה הפועלת באזור גדרה והמופעל על ידי מספר אחים (שהם המשיבים בהליך דנן) פועלת במבנה בלתי חוקי וללא שקבל אישור לשימוש חורג .העירייה הגישה כתב אישום נגד אחד האחים באשמת בניה של יציקת משטח בטון בשטח של כ-118 מ"ר בחזית המערבית של המבנה הקיים. בניית תוספת למבנה קיים בהחלפת גג וחלונות מזכוכית בשטח של כ-17 מ"ר. הצבת מכולה בשטח של ב-15 מ"ר בחלקו האחורי של המבנה הקיים על המקרקעין. בניית תוספת מחסן בשטח של כ-25 מ"ר. הצבת שלט בשטח של כ-9 מ"ר בחזית המזרחית של המבנה הקיים. הנחת משטח "דק" בשטח של כ-40 מ"ר בחזית המזרחית של המבנה הקיים. המשיב 1 טען כי אין ביכולתו לקיים את רכיב ההריסה והפסקת השימוש שנקבע בגזר הדין, בשל ניתוקו העסקי מהמבנה מושא הבקשה, שאירע עוד בטרם ניתן גזר הדין בהליך הפלילי. בנסיבות אלו, לטענת המשיב 1, עפ"י ההלכה הפסוקה, הרי שאכיפת הצו אינה אפשרית ומכאן שאין לכוף עליו את ביצועו. לטענת המשיב 1, עובדות המקרה דנן מקימות לו פטור מאחריות הן לעניין בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט והן לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, שכן אינו יכול לקיים את הצוים השיפוטיים, שעה שאינו נמצא במקרקעין ואלו מצויים בחזקת אחר. המשיבים 2,3 שהם שותפים עסקיים ובן משפחה של המשיב 1 טענו לאי מיצוי ההליך הפלילי כנגד המשיבים 2-3 ונקיטה בהליך קיצוני לפי פקודת בזיון בית המשפט , כנגד "צד זר" להליך, והכל תוך אפליה אסורה וממניעים זרים. וכן טעמו כי בנסיבות בהן עזב המשיב 1 את העסק, הרי שאין אפשרות מעשית לקיומם של הצווים ובנסיבות אלו, אין תחולה לסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט. בית המשפט קבל את בקשת העירייה לבזיון והטלת קנס כנגד שלושת המשיבים חרף העובדה שהמשיב 1 כבר לא מחזיק בנכס וחרף העובדה שהמשיבים 2,3 לא היו צד להליך המקורי. בית המשפט לעניין משיב 1 קבע כי במסגרת הכרעת הדין שניתנה ע"י ביהמ"ש, ביום 04/0/3/2015,נקבע בבירור כי מדובר בעסק משפחתי והוכח, במידת הראיה הנדרשת, שהנאשם הן בכובעו כשותף של אחיו והן בכובעו הנוכחי הנבחר כ"שכיר" של החברה המשפחתית, החזיק בפועל במקרקעין, והיה בעל יכולת שליטה על כל אשר נעשה בו, הוא ניהל עם אחיו את המסעדה והוא שלט בנעשה בשטח ובמבנים שהוצבו בו. לא הוצגה כל ראיה ע"י המשיב 1 ממנה ניתן ללמוד כי פעל באופן כלשהו בכדי להביא לביצועם של הצווים, זאת מלבד פניה בעל פה למשיב 2 ויידועו בדבר עצם מתן הצווים ע"י בית המשפט. הרי שאין בעזיבת העסק בכדי לשחררו מחיובו האישי לבצע את הצווים . בית המשפט הבהיר, לא פעם, בקול צלול, שפעולה מעין זו של החלפת זהות המשתמש במקרקעין באופן בלתי חוקי - כפי שנטען ע"י המשיב 1 שנעשה - אינה מהווה קיום הצו השיפוטי, אלא הפרתו, באופן המלווה בניסיון התחכמות.
ובעניין משיבים 2,3 שהם האחים ובני משפחה של משיב 1 בית המשפט קבע כי יש סמכות לבית המשפט לדון בבקשה לפי פקודת הביזיון, גם כנגד צדדים שלישיים. .פקודת הביזיון- ובפרט ההליך שניתן לנקוט לפי סעיף 6 לפקודה זו מהווה מסגרת המאפשרת אכיפה של צווים שיפוטיים באמצעות הסמכתו של בית המשפט הנוגע בדבר להטיל סנקציות מסוג קנס או מאסר על אדם שאינו מציית לצו שיפוטי שניתן בעניינו ולעיתים גם על צדדים שלישיים עד לקיומו של הצו. לעניין משיבים 2,3 עוד נקבע כי " ככל שנפל פגם בהתנהלות הרשויות בעניינם, פתוחה בפני המבקשים הדרך לתקוף את התנהלותן במישור המנהלי. אולם אין לתקן עוול בעוול: כל עוד לא הושג ההיתר המיוחל, אין המבקשים רשאים לעשות דין לעצמם ולהתעלם מצווים שיפוטיים" . עוד קבע בית המשפט, בפסק הדין האמור, כי אף שיש מקום לטענה בדבר "אכיפה בררנית", במסגרת טענות הגנה מן הצדק, הרי שאלו מקומן להתברר במסגרת ההליך הפלילי - ככל שננקט כזה - ואין מקומן להתברר במסגרת בקשה לפי פקודת הביזיון. על פי העדויות עולה בבירור, כי הודע למשיב 2 - באופן פוזיטיבי - ע"י המשיב 1, אחיו, אשר עפ"י קביעות בית המשפט, שימש (למצער בשעתו) שותפו לעסק המשפחתי, אודות הצווים, הבין שמשמעות ההליך הינה ביצוע הריסה של המבנים הבלתי חוקיים בעסק והפסקת השימוש החורג במקרקרעין, המשיב 2 ידע שלא בוצעה הריסה כלשהי, המשיב 2 ידע שלא הופסק השימוש במקרקעין לצורך העסק, המשיב 2 הפנים כי המשמעות של ביצוע הצווים מבחינתו ומבחינת יתר המשיבים הינה "הרס" של העסק משמע - הפסקת פעילות, וקיבל החלטה מודעת שלא לפעול בהתאם הצו. כל פרשנות אחרת של דברי המשיב 2, הינה בלתי סבירה בעיני. לכן המשיב 2 לא יכול להתחכם ולהיפטר מצו הבזיון כי ידע על קיום ההליך ולא עשה מאום בכדי להשמיע טענותיו בהליך הפלילי ומקומן של טענות אלו בהליך הפלילי ולא בהליך הבזיון.
חע"מ 5138-09 ועדה מקומית לתכנון זמורה נ' שמעוני