טראמפ והמלך הסעודי סלמאן / צילום: רויטרס
ההודעה על ניתוק היחסים בין סעודיה, מצרים, איחוד-האמירויות, בחריין ותימן ובין קטאר, הפתיעה בחריפותה ובהיקפה. אך עבור מי שעוקב אחר מארג היחסים העדין במפרץ הפרסי בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר "האביב הערבי", הכתובת היתה על הקיר.
המתיחות בין מי שנחשב לציר (הסוני) המתון ובין "הילד הרע" של השכונה, אינה חדשה. השילוב של מדיניות אקטיביסיטית, שאיפות חובקות עולם, ומקורות הכנסה עצומים, הפכו את המדינה הקטנטונת קטאר (2.5 מיליון תושבים, כחמישית מהם אזרחים זרים), לבעלת השפעה אזורית, שאינה בוחלת גם במעורבות בכל סכסוך במזרח-התיכון.
זה שנים שהאמיר הקטארי הצעיר, שייח' תמים בן-חמד אאל-ת'אני, נהנה לתחוב אצבעו בעיני המדינות הערביות המתונות, המונהגות בידי שליטים מבוגרים (ואף זקנים). אמירות קטאר מנהלת רומן לוהט עם איראן, המעבה את דריסת הרגל השיעית בצידו השני של המפרץ הפרסי; ותומכת בארגוני ג'יאהד עולמי (בעיקר אל-קאעידה על שלוחותיו), במורדים הח'ותים בתימן, ובשלוחת דאע"ש בסיני. קטאר מסייעת לאחים המוסלמים - אימת המשטר המצרי; ואפשרה עד לאחרונה להנהגת חמאס, כולל בדרג הצבאי, לשהות בדוחא בירת קטאר.
חשבון מיוחד יש לסעודים ולמצרים עם ערוץ אלג'זירה שהוקם ביוזמת ובמימון האמיר הקטארי, שהביא לשינוי עמוק בחברות המזרח-תיכוניות, אתגר את המשטרים המסורתיים, והיה סוכן מרכזי באירועים שהביאו לפרוץ "האביב הערבי".
אל כל אלה יש להוסיף מעורבות קטארית בסכסוך הפנים-פלסטיני בין הנהגת הרשות לחמאס, למגינת ליבם של המצרים, הרואים עצמם כמתווך הנצחי בין הצדדים הניציים; מעורבות במלחמת-האזרחים בלוב, והשקעות ענק של הקטארים בעולם: במזרח אסיה, באירופה ובארצות-הברית.
ברור אפוא, שפיצוץ בין המדינות הערביות המתונות - סעודיה ומצרים בראשן - ובין קטאר, הוא רק עניין של זמן. כבר בשנת 2014 החזירו הסעודים, האמריתיים והבחריינים את שגריריהם מדוחא, במחאה על המעורבות הקטארית בענייני שכנותיה - משבר שנפתר אך בקושי. עם המצרים מסוכסכים הקטארים זה יותר מ-20 שנה, וזה כחצי שנה המדינות אינן מקיימות יחסים דפלומטיים.
המשתנה המרכזי שהביא את היחסים המתוחים לסף פיצוץ הוא שינוי זהות הנשיא האמריקני. החלוקה הפשטנית של דונלד טראמפ ל"טובים" ול"רעים" במזרח-התיכון - ולמעשה בעולם כולו - מתאימה לסעודים ולמצרים ככפפה ליד. בראייתם, הנשיא האמריקני, שלא כקודמו, מבין היטב את מערך הכוחות במזרח-התיכון: הטובים הם כל אלה הנלחמים באסלאם הרדיקלי לסוגיו (הסוני והשיעי כאחד), והרעים הם אלה התומכים בו. מצד אחד, סעודיה, מצרים וירדן; ומצד שני, איראן ודעא"ש, דמשק וחזבאללה.
זאת ועוד, את הנשיא טראמפ לא מעניינות זוטות כגון דמוקרטיזציה, הוצאות להורג, או זכויות נשים - עניינים רגישים במיוחד בסעודיה ובמצרים, שיצרו שוב ושוב מחלוקות עם ממשל ברק אובמה. הסעודים והמצרים מזהים עתה בממשל בוושינגטון בעל-ברית נחרץ בעימות האזורי מול איראן והאסלאם הרדיקלי, והם מוכנים לטאטא מתחת לשטיח מחלוקות קודמות, כגון התבטאויות קשות של טראמפ נגד מוסלמים, או איסור כניסת מהגרים מוסלמים ממספר מדינות בעלות רוב מוסלמי.
קשה להאמין שמהלך דרמטי כזה, שנערך שבועיים לאחר ביקורו של טראמפ באזור - ושבמהלכו הדגיש את הצורך בהידוק היחסים עם קהיר וריאד לצורך מאבק בטרור ובאיראן - לא תואם עם האמריקנים. אמנם, לארצות-הברית אינטרסים משלה בקטאר - בסיס אווירי גדול ומפקדה קדמית של פיקוד המרכז האמריקני (סנטקו"ם) - אך ייתכן שטרמאפ מוכן ללכת על הסף, מתוך אמונה שהמשבר יסתיים בצורה חיובית מבחינת סעודיה ומצרים (ולכן גם ארצות-הברית). בדומה לאחרים, טראמפ מאמין כי המשבר לא יביא לדחיקה קטארית אל החיק האיראני החמים, אך העני.
סביר יותר להניח, שבתוך ימים או שבועות תימצא פשרה: קטאר תצמצם משמעותית את תמיכתה בגורמים הרדיקליים האזוריים, תקרר יחסיה עם איראן, תמתן את הטון הביקורתי של אלג'זירה כלפי סעודיה (ואולי גם מצרים), תסלק את נציגות האח"ס (האחים המוסלמים, בעיקר חמאס) משטחה, ותמשיך ליישר קו עם המחנה הסעודי באופ"ק. לקטארים פשוט אין ברירה, שכן למהלכים שמובילה סעודיה משמעויות כלכליות כבדות לכלכלתם, שגם כך סובלת מהאטה בשל צניחת מחירי הנפט והגז. החרפת המצב הכלכלי במדינה עשויה לערער את יציבות שלטונו של שייח' תמים בן-חמד אאל-ת'אני; וזהו כבר תרחיש בלהות מבחינת הקטארים.
מבחינת ישראל - למתרחש במפרץ הפרסי יש משמעויות גם עבורה, אך רצוי לא להפריז בחשיבותן. ספק אם צינון הקשר האיראני-קטארי ישנה מהותית את מאזן הכוחות האזורי בסוגיה האיראנית, לרבות סוגיית הגרעין. לישראל גם אין עניין מיוחד בתמיכה הקטארית בגורמי הג'יאהד העולמי בסוריה ובעיראק - ואפילו דאע"ש בסיני יסתדר כנראה בלי תמיכה קטארית.
מבחינת ישראל, המשמעות העיקרית של המשבר נוגעת למהלומה הנוספת שסופג האסלאם הפוליטי וחמאס בראשו. דומה, כי מאז העדנה לרגע שחווה האסלאם הפוליטי בשנים 2012-2013, מצבו הולך ומדרדר; והקרע בינו לעולם הסוני המתון, עמוק ובלתי ניתן לאיחוי.
כך, עם מצור ישראלי, סנקציות שהטילה הרשות הפלסטינית, אובדן תמיכה אזורית ונשיא אמריקני עוין, אין פלא שהתנועה מנסה להפגין פנים מתונות - מהלך ששיאו לפי שעה בפרסום מסמך המודיע על התנתקות מהאח"ס במצרים, ונכונות לקבל מדינה פלסטינית בקווי 67' שבירתה מזרח-ירושלים, אך בלי לוותר על "פלסטין מן הים עד הנהר".
המשמעות מבחינת ישראל כפולה: מחד, פגיעה מצטברת במשענות חמאס, שתהפוך עימות אפשרי עם ישראל בקיץ, ללא כדאי במיוחד עבור הארגון. מאידך, מסתמן כי המשענת היחידה של חמאס במזרח-התיכון נותרה טורקיה של ארדואן. בתנאים כאלה, היא אולי תוכל לשמש כמתווך בין ישראל לחמאס, אך סביר יותר להניח שתמיכה כזו תהפוך לנקודת חיכוך משמעותית נוספת בין אנקרה לירושלים; ואולי גם עם וושינגטון.
■ הכותב הוא מרצה למדע המדינה, אוניברסיטת ת"א