בספרו של אוסקר ווילד, "תמונתו של דוריאן גריי", נאמר: "הילדים אוהבים את הוריהם; כשהם מתבגרים הם שופטים אותם; לעתים הם סולחים להם". לא בטוח שהבת בסיפור הבא, תוכל לסלוח אי פעם להוריה.
בפסק דין חשוב של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, נפסק לאחרונה, שזכויות הבעלות בדירה שנרכשה בכספים שניתנו במתנה על ידי סבתא להוריה של נכדתה, אך הדירה נרשמה דווקא על שם האב, יועברו בכל זאת, על שמה של הבת.
תחילתה של הפרשה ברצונה של סבתה של הבת, להבטיח את רווחתן של נכדותיה, הבת ואחותה, בכך שתהיה להן קורת גג משל עצמן, באמצעות העברת סכום נכבד לאביהן של נכדותיה, סכום שאמור היה לשמש לרכישת דירות כאמור.
האב רכש דירה עבור אחותה של הבת, והזכויות בה נרשמו על שמה. ביתרת הכספים שקיבל האב מהסבתא, בחר האב לרכוש דירה נוספת ואולם בניגוד לעסקת המכר שנערכה ביחס לדירת האחות, הדירה השנייה נרשמה על שם האב כבעלים בלעדי, בניגוד להוראותיה של הסבתא.
הבת התגוררה מספר שנים בדירה, נשאה בעצמה בהוצאות אחזקתה של הדירה ולא שילמה דמי שכירות או דמי שימוש, ולדבריה חבריה ובני משפחה ידעו תמיד כי דירה זו יועדה עבורה על ידי סבתה ואביה. ברבות הימים, חזרה הבת בתשובה ונישאה לאברך, בניגוד לעמדת הוריה; נישואין שהביאו לכך, שהאב בחר שלא להעביר את הבעלות בדירה על שם הבת, כפי שהובטח לה. בעקבות נישואיה של הבת היא הפסיקה להתגורר בדירה (בניגוד לרצונה).
נסיונותיה של הבת להביא לרישום הדירה על שמה לא הועילו והאב עמד בסירובו להעביר את הזכויות בדירה על שם ביתו, ועל כן לא נותרה בידי הבת ברירה אלא להגיש תביעה הצהרתית כנגד הוריה, בגדרה עתרה הבת להצהיר עליה כבעלה החוקיים של דירת המגורים וכן עתרה הבת לחייב את הוריה בדמי שימוש ראויים או בדמי השכרת הדירה, עד למועד מתן פסק הדין.
ההורים כפרו בטענות התביעה ולעמדתם עצם הגשת התביעה מהווה הפניית עורף וכפיות טובה של הבת כלפיהם. לשיטתם, מתנתה של הסבתא הותנתה בכך שהדירה שתירכש עבור נכדתה, לא תועבר לטובתה, כל עוד בן הזוג שהוא כיום בעלה, מצוי בחייה.
בית המשפט נדרש לניתוח המערכת החוזית החלה על יחסי הצדדים (סבתא/חתן/בת-נכדה) והגיע למסקנה כי מערכת היחסים החוזית שנכרתה בין הסבתא לבין חתנה (ובתה), נועדה להיטיב עם נכדותיה, באמצעות העברת כספים שהסבתא קיבלה בירושה, לידיו של חתנה. בכספים אלו, אמור היה האב לרכוש לכל אחת מבנותיו דירה. בפועל, הכספים שהועברו לאב שימשו אותו לרכישת דירה אחת, לאחת מבנותיו, בעוד שיתרת הכספים שימשה אותו אומנם לרכישת דירה נוספת, אך זו נרשמה על שמם של ההורים במקום על שמה של הבת.
פסק הדין שניתן לטובת הבת, מבוסס על עיקרון משפטי המכונה 'חוזה לטובת אדם שלישי', ומעוגן בחוק החוזים הישראלי. על פי עיקרון זה, ההכרה בזכותו של צד שלישי לחוזה היא חשובה והכרחית שכן אותו צד שלישי, זכאי "לדרוש את קיום החיוב" לטובתו. בשיטת המשפט שלנו המקדשת את עקרון תום הלב, היא גם רואה לנכון לגונן על אינטרס ההסתמכות של האדם השלישי.
במקרה זה קבע בית המשפט, כי כתמיד, קיים קושי להתחקות במדוייק אחרי כוונת הצדדים. לשם כך, במסגרת הליך נדיר, נפגש השופט עם הסבתא במטרה לברר את עמדתה ביחס לשאלות שהתעוררו במשפט ולהתרשמותו, הסבתא אכן העניקה את כספי המתנה להורי נכדתה, כאשר בן הזוג של הבת התובעת כלל לא היה בתמונה. הסבתא גם הבהירה כי מסרה את הכספים ללא כל תנאי.
מדבריה של הסבתא עולה תמונה קשה שלפיה היא חשה מרומה בשל העובדה שנודע לה כי הדירה לא רשומה עד היום על שם נכדתה. לבית המשפט לא נותר לקבוע לאור הראיות הקשות שהוצגו בפניו, כי "דברי הסבתא מדברים בעד עצמם ובית המשפט מתקשה להבין לאורם את עזות המצח שהנתבעים חסו תחתה וניהלו הליך משפטי בו ניסו לטעון, כי בתם לא רשאית לקבל הדירה שנרכשה עבורה בכספי הסבתא."
לאור האמור, קבע בית המשפט כי על הוריה של התובעת מוטלת חובת שליחות ונאמנות וכי היה עליהם לפעול בכספים הללו אך ורק לטובת בנותיהם. ההורים, כשלוחים וכנאמנים, לא היו מורשים לעשות שימוש בכספים אלה בערבוביה עם כספים אישיים אחרים שלהם. לפיכך, הדירה שהייתה מיועדת עבור הבת, הייתה צריכה גם להירשם על שמה כך שלא ניתן להחזיק בדירה בבעלות הנתבעים עד קץ כל הימים, רק בשל התנייה שהומצאה על ידי ההורים.
בית המשפט מוסיף וקובע כי החובה החוזית שהוטלה על ההורים הנתבעים, היא לא חובה חוזית "סתם" כי אם חובה חוזית בעלת חיוב מוסרי ומשפטי גבוה במיוחד כלפי ביתם וכנגד חובה חוזית זו, ניצבת איתן זכותה החוזית של הבת לאכוף את החוזה שנכרת בין הסבתא לבין הנתבעים כנגד חובתו של האב לקיים בתום לב את חובתו כלפיה, בין מכוח הוראות חוק השליחות, מכוח חוק הנאמנות וכמובן, חוק החוזים.
■ הכותב הוא שותף במשרד שיפמן, ספיר שטורם ושות', המתמחה בדיני מקרקעין, התחדשות עירונית ומשפט מסחרי