יואב יצחק, עמוס שוקן / צילומים: רוני שיצר, יוסי כהן
1. הסיפור שאני עומד לספר לכם צריך להילמד בכל בתי הספר לתקשורת בישראל. זהו סיפור שצריך להתנהל עליו דיון באמצעי התקשורת; זהו סיפור שהציבור חייב להכירו, כי הוא על מי שמנסה לשווק לציבור ערכים של חופש ביטוי ודמוקרטיה ומסמן את כל מי שלא מיישר קו איתו כפאשיסט, אנטי-דמוקרט ומי שדורס את חופש הביטוי.
זה סיפור על האירוע המשפטי של השנה בתחום התקשורת, על התנהלות מאוד כוחנית, מאוד יהירה, התנהגות שאינה מגלה סובלנות או סבלנות בריאה. זה הסיפור על עמוס שוקן, מו"ל "הארץ דה מרקר", שהתנהלותו נדונה פה כמה וכמה פעמים. הוא לא יסופר כנראה מחוץ לבמה הזאת, וכדי לגלות מדוע, עליכם לצלוח את המאמר הזה עד סופו.
2. תחילתו של הסיפור לפני כשנתיים, ביוני 2015. יואב יצחק - עיתונאי שקולו לא נשמע על-ידי הקליקה התקשורתית, למרות שהישגיו משאירים מאחור כל עיתונאי בישראל (פרשת ויצמן-סרוסי, פרשות אולמרט, המאבק בדוברת-שרם וקונצרן כלל ועוד) - מפרסם ידיעה בזו הלשון: "עו"ד רונאל פישר מסר: 'סחטתי את עמוס שוקן'".
בגוף הידיעה כותב יצחק כי פישר, שמשפטו מתנהל השנה, מסר לגורם מקורב כי הוא כפה גניזת תחקיר נגדו שהוכן בעיתון "הארץ", לאחר שנפגש עם בכיר מאוד בקבוצת שוקן ואיים עליו: אם תפרסמו נגדי את התחקיר, אדאג לפרסם בתקשורת מידע שיפיל את עמוס שוקן. פישר שוחח עם גורם מסוים לפני הפגישה ושיתף אותו בכוונתו להשתמש ב"נשק יום הדין" כדי לכפות את גניזת התחקיר. לאחר פגישת הסחיטה, נכתב בידיעה, מסר פישר לאותו גורם: המסר עבר. הם לא יפרסמו את התחקיר.
3. שוקן לא בזבז זמן. יומיים אחרי פרסום הידיעה הוא שלח מכתב מבא-כוחו, עו"ד זאב ליאוניד, ובו דרישה למחוק מן האתר ומן ארכיון האתר את הידיעה ולפרסם הודעת תיקון בגין הוצאת לשון הרע. יצחק, הבעלים של האתר "ניוז1", שכתב עד אז לא פעם ולא פעמיים דברי ביקורת על שוקן, סירב לעשות כן וכתב באמצעות עורך דינו יורם מושקט כי "בכל הכבוד, מר שוקן אינן חסין מביקורת ב'ניוז1', כולל באשר להתנהלותו הבעייתית מול עובדיו והתנהלות ביחס לשורה של פרשות ועניינים עסקיים בקבוצה".
יצחק הוסיף כי "אם וכאשר יהא צורך בכך, נעמוד בבית המשפט על בירור מעמיק ומקיף של כל הסוגיות הרלוונטיות לפרסומים האמורים, לרבות השימושים הבעייתיים ו/או הסחטניים שעושה שוקן במעמדו האישי ו/או העסקי".
שוקן לא הסתפק בתשובה הזו והגיש ביולי אותה שנה תביעת לשון הרע בסכום גבוה יחסית של חצי מיליון שקל נגד יצחק. יצחק הוא מו"ל עצמאי, דל באמצעים, וכולם רק יכולים לנחש מה היה עושה תשלום של מאות אלפי שקלים לפרנסתו.
יתרה מכך, התביעה הוגשה יומיים בלבד אחרי שאפרים ברכה, לשעבר ראש היחידה הארצית לחקירות הונאה, התאבד, וכל הקליקה התקשורתית התנפלה, די באכזריות, על יצחק והאשימה אותו למעשה במותו הטרגי. בראש להקת המבקרים עמד, בין היתר, רביב דרוקר. אליו הצטרפו ברוך קרא, שותפו להגשת תוכנית "המקור" בערוץ 10, אושרת קוטלר מערוץ 10, משה נוסבאום מערוץ 2 וגידי וייץ מ"הארץ".
לאחר מכן הוכח כי פרסומי יצחק היו נכונים, וכי ברכה התאבד ככל הנראה בעקבות החקירה נגדו. הארבעה, ואיתם רבים אחרים, לא טרחו להכות על חטא. ייתכן כי שוקן חש שיצחק פגיע באותו תקופה, ולכן יתקפל בעקבות האיום המשפטי. זה מוזר: ממאבקיו המשפטיים הרבים של יצחק, דווקא שוקן, מו"ל ותיק, היה צריך להבין שיצחק לא יתקפל בקלות מול איומיו המשפטיים.
4. לכאורה, עד כאן סיפור לגיטימי: שוקן, שחשב שהוציאו את דיבתו, מחפש את צדקתו בבית משפט. אבל מכאן ואילך הלגיטימיות משתבשת. באמצע אוגוסט הגיש שוקן לבית המשפט בקשה חריגה מאוד, במיוחד למי שמתהדר בכך שהוא ועיתונו הם אבירי חופש הביטוי והדמוקרטיה. הוא פנה לשופט תורן וביקש, לא פחות ולא יותר, לעכב זמנית את כתב ההגנה של יואב יצחק. הטיעונים של שוקן: כתב ההגנה יביא לפגיעה קשה בו מעבר לפגיעה מן הפרסום. טיעון די מוזר בהתחשב שהוא, כמו"ל, מאשר לפרסום לא מעט דברים פוגעניים על אנשים בשם זכות הציבור לדעת.
שוקן טען כי בכתב ההגנה של יצחק יעלו טענות שיהיה בהן "משום חדירה קשה לצנעת הפרט תוך פגיעה בפרטיות התובע ו/או בני משפחתו הקרובים", טענות אשר אין להם שום קשר לפרסום של יצחק. שוקן הכחיש בדרישתו מבית המשפט את טענותיו של יצחק על התנהלות של בכירי קבוצת "הארץ", הכחיש את הטענות על התנהלותו בשורה של פרשות ועניינים עסקיים בקבוצה, הכחיש את הטענות על התנהלותו מול עובדיו והכחיש את הטענות על השימוש הבעייתי ו/או הסחטני שהוא עושה לכאורה במעמדו האישי.
הדרישה של שוקן הייתה מוזרה מאוד: כמו"ל ותיק הוא יודע שכתבי הגנה ותביעה מכילים הכפשות ונהנים מהגנה משפטית. הרי עיתונו פרסם כתבי הגנה ותביעה כאלה למכביר. למה זה צריך להיעצר רק אצל שוקן? כי הוא שוקן?
5. השופט התורן החליט לאסור פרסום תוכנו של כתב ההגנה באופן זמני, אבל כתב ההגנה של יצחק לא פורסם מעולם. התיק הלך לגישור אצל עמוס גבריאלי, ואחרי כמעט שנתיים, ביום רביעי האחרון, הוגש לבית המשפט "הסדר" הגישור. למה הסדר במירכאות? משום שזה לא הסדר. זה ניצחון גורף ליצחק ותבוסה גורפת לשוקן. תבוסה גורפת למו"ל שהוא וכת מעריציו הפכה אותו לגורו חופש הביטוי וגורו הדמוקרטיה, והתבוסה הזו ממחישה עד כמה הוא רחוק שנות אור מהדימוי שהוא התאהב בו.
ראשית, יצחק לא מחק את הידיעה מאתרו, היא נותרה על כנה. שנית, הוא לא ישלם חצי מיליון שקל, אפילו לא אגורה. שלישית, בהסדר נכתב כי יצחק דוחה את טענותיו של שוקן כאילו פרסם ששוקן נסחט על-ידי פישר, ולכן נגנז התחקיר נגדו, וכי הידיעה הביאה את גרסתו של פישר, ולכן מלכתחילה לא היה מקום להגיש את התביעה.
לדברי שוקן, כך נכתב בהסכם הגישור, ההחלטה שלא לפרסם את התחקיר של פישר (למעשה הודאה שהוכן תחקיר ולא פורסם) התקבלה כי לא היה די בראיות שהיו בידי "הארץ" באותה עת, זמן רב לפני מעצרו של פישר, כדי לבסס את האמור בתחקיר, וזאת ללא כל מעורבות מצדו. תגובתו של שוקן צורפה לכתבה המקורית באתר "ניוז1".
6. השורה התחתונה: שוקן תבע חצי מיליון שקל, תיקון או הכחשה והסרת הפרסום. הוא לא קיבל דבר מדרישותיו. התגובה שמסר שוקן בהסדר הגישור לפרסום נעשתה בהתאם להזמנה הפתוחה שכתב יצחק בפרסום המקורי.
ועוד שורה תחתונה: נראה כי שוקן השתמש בכלי התביעה ככלי השתקה לרצף הביקורות שיצחק מותח עליו, השתמש בכוחו כמו"ל "הארץ", בעורכי דינו, וכל זאת כדי לגרום לעיתונאי דל באמצעים להתרושש. כך לא מתנהג מי שלכאורה משווק את עצמו ואת עיתונו כמגיני חופש הביטוי. וזה לא מפתיע: אלה שמייחסים לעצמם ליברליות, סובלנות ופתיחות ומלהגים על קדושת חופש הביטוי, הופכים את עורם ומתנהגים בכוחניות, בסגירות ובחוסר סובלנות כלפי אלה שלא חושבים כמוהם.
7. נחזור לפסקה הראשונה: למה הסיפור הזה לא יסופר בבתי הספר לתקשורת או בתקשורת עצמה? כי שוקן הוא ה"אתרוג" אצל רוב-רובה של קליקת התקשורת. רביב דרוקר כותב אצלו טור ולא יעז למתוח עליו מילת ביקורת, מה גם שהם חולקים די הרבה דעות. קרן נויבך? היא חלק מהמילייה שלו ושל עיתונאיו.
מו"ל נאור היה אמור להנחות את כתב התקשורת שלו ב"דה מרקר" לפרסם בהרחבה את "הסכם" הגישור ומשמעותו התקשורתית והציבורית. חיפשתי אזכור רחב להסכם, הן ביום שישי והן היום. זה לא קרה, וספק אם זה יקרה, לבד מאזכור שולי, משום ששוקן רחוק מלהיות מו"ל נאור. למעשה, ההתנהלות שלו לא שונה בהרבה מזו של נוני מוזס, מו"ל "ידיעות אחרונות", או של שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום".
גילוי נאות: ערוץ 10 הגיש נגד כותב שורות אלה תביעה אישית בהיקף של 200 אלף שקל בטענת לשון הרע, בעקבות מאמר שעסק בהלוואה שנטל הערוץ מהמדינה. כתב ההגנה טען מנגד כי מדובר בתביעת השתקה, והנושא הועבר לגישור. מאוחר יותר דרש הכותב להסיר מתוכנית "המקור" של רביב דרוקר, ברוך קרא ואיתי רום, ארבע שקופיות שהתייחסו אליו בכתבה על אליעזר פישמן, בטענה כי הן הוצאת דיבה ולשון הרע חמורה ביותר. שקופית אחת הוסרה לאחר שהתבררה כשגויה לחלוטין, ועניינן של שלוש השקופיות האחרות יועבר להליך הגישור.
eli@globes.co.il