נשים/ צילום: רויטרס
אושרת קוטלר פתחה השבוע את תכניתה "המגזין" בערוץ 10, בהשוואה בין אירועי טרור לאומניים לטרור במשפחה - ופתחה עליה את גיהינום הטרוריסטים של המקלדת ברשתות החברתיות, שתקפו אותה בדבקות של שאהידים.
"השבוע נרצחו בישראל חמש נשים", אמרה קוטלר הנרגשת, "האחרונה שבהם נרצחה על-ידי מחבלים. צה"ל פשט על הכפר, הטיל עליו עוצר, תגובה מיידית חזקה שבאה מהר ובעוצמה, שאפשר להתווכח על יעילותה. בשבוע האחרון נרצחו עוד ארבע נשים על-ידי מחבלים - אבל מסוג אחר: בני זוגן".
קוטלר פגעה בקדושת הטרור הלאומי, כשכללה אותו במשפט אחד עם טרור משפחתי. בכך היא עברה על הדיבר ה-11 של החברה הישראלית: אין להשוות בין רצח על הגנת המדינה, שנחשב למיתוס נעלה, לרצח אחר, בעיקר רצח של נשים, שהוא נחות ושקוף. אבל היא אמרה את האמת לפנים: במדינת ישראל יש הבדל בין דם של אישה לוחמת שנדקרה ולאישה שנדקרה "סתם".
קוטלר עוד הייתה עדינה בניסוח: רצח נשים על-ידי בני זוגן או משפחתן, חמור יותר מרצח לאומני. מאחורי טרור לאומני יש אידאולוגיה ורוע שמופנים בדרך-כלל כלפי אדם שאינו מוכר לרוצח. בטרור במשפחה יש רק רוע, שבא מהמקום הכי לא צפוי, מאנשים הקרובים ביותר לנרצחת - אב, דוד, בן זוג נוכחי או לשעבר; אנשים מיטיבים שאמורים להגן על הנרצחת ולא לנצל את חולשתה.
הרשויות צריכות לטפל בטרור נגד נשים לפחות בנחישות שבה הן מטפלות בטרור לאומני, ולא להניח למחבלים האלה, הנתעבים לא פחות ממחבלי החמאס, להסתובב חופשיים וגאים במעשיהם במשך חודשים ושנים, כי תפיסתם אינה נמצאת בראש סדר העדיפויות של המדינה.
תהילה, וג'דאן, דור, בראה, פז, סיהאם, לינה, ורה, חנאן, מיה, אודליה, דליה, הנרייט ועוד שתי נשים ששמן לא פורסם ונרצחו מתחילת השנה -הן אינן סטטיסטיקה אלא, עולם ולמלואו כמו כל לוחם או לוחמת שנופלים.
לטוענים כי רצח נשים הוא בעיה של המגזר הערבי, אזכיר שרק 6 מתוך 14 הנרצחות מתחילת השנה היו ערביות, כך שהבעיה נמצאת כאן, בתוך גבולות מדינת ישראל. אישה לא צריכה להירצח בגלל שרצתה להתגרש, או להתחתן עם גבר שלא מצא חן בעיני המשפחה שלה, או כי שאפה ללמוד או לצאת לעבודה. אלו לא סיבות לקחת חיים, מאף אחד.
קוטלר הפנתה אצבע מאשימה לשרת התרבות, מירי רגב, שמיהרה מצידה לתפוס היטב את הגל התקשורתי התורן עד לכותרת במהדורות, במקום לעשות חשבון-נפש. אבל רגב אינה היחידה שצריכה להתבייש: איתה עומדות בשורה השרות איילת שקד, גילה גמליאל, סופה לנדבר וסגנית השר ציפי חוטובלי, שהיו צריכות להיות הקול של הנשים הנרצחות, לדאוג לפתיחת מקלטים נוספים, לקדם חוק אזיקים אלקטרוניים לגברים מכים ולתת סיוע מיידי לנשים שיוצאות ממקלטים. במקום זה, הן מעדיפות לשתוק ולהתעסק בעניינים לאומיים בוערים.
ואיפה חברות הכנסת עאידה תומא-סלימאן וחנין זועבי, שיודעות ללחום למען אסירים פלסטינים ומפקירות את אחיותיהן למגזר, ומיישרות קו עם המנהיגות הגברית הערבית הכוחנית, שמעודדת את שליטתם של הגברים בנשים כדי שיפקדו עליהן לבחור בהם ולא במועמדים אחרים בקלפי.
כל מי שחושב שרצח של נשים הוא לא עניינו, לא מבין שההתעלמות מטרור במשפחה נותנת לגיטימציה לאווירה האלימה ממילא. מי שמתעלם מטרור משפחתי, שלא יתפלא כשייתקל בטרור אזרחי של סכין ואגרוף בכביש, ברחוב או בפתח ביתו.