יצחק בוז'י הרצוג / צילום: רויטרס
תהייה פילוסופית מוכרת שואלת - האם עץ שנפל ביער בלי שאף אחד שמע - משמיע צליל. באנלוגיה למחוזותינו אפשר לתהות האם לפריימריז במפלגת העבודה, שיתקיימו מחר (ג'), יש איזושהי תהודה ציבורית.
התשובה היא כנראה, לא לרבים. למרות באזז מסוים בתקשורת, ספק אם לרוב הציבור בישראל אכפת אם בראש המפלגה יעמוד יצחק הרצוג או עמיר פרץ, אבי גבאי או אראל מרגלית, עמר בר-לב או דינה דיין. חוץ מקומץ עיתונאים שיאבדו עניין במהירות, תוצאות הבחירות יהיו רלבנטיות בעיקר לעסקני המפלגה, שכנראה ישלפו סכינים ויעשו את מה שמפלגת העבודה הפכה לאומנות: חיסולים פוליטיים, רצוי של העומד בראשה.
יש להודות: מפלגת העבודה סיימה את דרכה כמפלגה שבנתה ועיצבה את מדינת ישראל. החזון הציוני שקידמו מייסדיה, ושביקש לבנות חברה חופשיה וצודקת; בית לאומי לעם היהודי באשר הוא - פינה את מקומו כבר לפני שלושה עשורים לחברה אתנוצנטרית, פונדמנטליסטית, המקדשת את האדמה ולא את האדם; ושרואה במדינת ישראל בית דתי (רק לחלק) מהעם היהודי.
ערב בחירות 2015, היה נדמה ממש לרגע, שהציבור מאס בבנימין נתניהו, על הפוליטיקה הנכלולית שלו, על הניתוק מהציבור ועל אתוס "הדם, יזע ודמעות" שאותו הוא שוקד לטפח. אך המציאות, על 30 המנדטים של הליכוד, ועוד אלה שזרמו לבית-היהודי ולכולנו, טפחה לשמאל בפניו.
הטרגדיה של השמאל בכלל ושל מפלגת העבודה בפרט, היא חוסר היכולת להבין שהמצב המתהווה ב-30 שנות שלטון הימין, אינו רק תוצאה של נסיבות פוליטיות, אלא מבטא שינוי עמוק באופיו של העם. והעם - ברובו המכריע - אינו רוצה את מפלגת העבודה על כל מה שהיא מייצגת. לכן, על מפלגה המתיימרת לייצג את השמאל (חרף הלהטוטים הרטוריים של חלק ממנהיגיה), להשתחרר מהפתולוגיה של ראיית עצמה כמנהיגת האומה, פשוט מכיוון שהאומה אינה רוצה שמפלגת העבודה תנהיג אותה. ברובה המכריע, האומה שוכנת לה איתנה ושאננה בין הימין המשיחי של נפתלי בנט ובין הפסאודו-מרכז של יאיר לפיד.
כל עוד המצע של מפלגת העבודה ימשיך בהזיות החזרה להגה השלטון הוא גם ימשיך להיות לא-רלבנטי. הבטחות המועמדים לראשות המפלגה, כי משעה שיעמדו בראש המפלגה (והמדינה) יניעו מחדש את התהליך המדיני, מגוחכות. הן בגלל שהסיכוי שמנהיג מפלגת העבודה יהיה ראש-ממשלה הוא קלוש, והן מכיוון שהמילים "תהליך מדיני" הן כנראה הדבר האחרון שמעניין את מרבית הציבור בישראל.
מבחינה כלכלית, מפלגת העבודה יכולה להמשיך ולדבר על מלחמה להפיכת החברה הישראלית לשוויונית יותר, ולנסות קרב אליה את המעמדות החלשים; אך בפועל, נראה ששלטון הימין ימשיך להתעמר במעמד הביניים ובחלשים, ימשיך להזרים כסף למתנחלים והחרדים, וימשיך לקבל את הקולות של אלה שבהם הוא פוגע.
ואולי חשוב מכול, תרבותית, מפלגת העבודה לעולם לא תצליח להתנתק משיוכה למפא"י ההיסטורית, הלבנה, מפא"י של הפנקס האדום - שק החבטות הפופולרי של חברי-כנסת צעקנים מימין, ושל אינטלקטואלים צעקנים לא פחות משמאל. הגזענות המפומפמת תדיר על-ידי השרה מירי רגב וחבורתה, תמשיך לפעפע כרעל בעורקי החברה הישראלית גם בעתיד, ומפלגת העבודה תמשיך להיות אחת מקורבנותיה.
מפלגת העבודה מייצגת היום קבוצת מיעוט בחברה הישראלית, שניתן להגדירה כמיעוט נרדף: חילונים, ליברלים, שמאלנים. באקלים הפוליטי הנוכחי, שבו ההנהגה הישראלית מסיתה בריש-גלי נגד קבוצה זו, על מפלגת העבודה להפוך למפלגה סקטוריאלית הפועלת להגן על ציבור בוחריה - בעיקר, כי כל מערכת הגנה אחרת, כשלה.
לכן, יהיה המנהיג הבא של מפלגת העבודה אשר יהיה, מוטב לו שייחשב מסלול מחדש. עליו להבין, שהדרך לשיקום המפלגה עוברת בהפיכתה לרלבנטית עבור ציבור בוחריה, ולא עבור "עמישראל" שמאס בה. מנהיגה העתידי של המפלגה חייב ללמוד את מלאכת הדאגה לציבור הבוחרים מהמפלגות החרדיות. עליו לאמץ את השיטות הפוליטיות הציניות, שבאמצעותן החרדים, חרף היותם מיעוט שבמיעוט, משפיעים על החברה הישראלית כולה. עליו לוותר על החלומות הגדולים כדי להשיג את ההישגים הקטנים.
לאלקטורט של מפלגת העבודה יש נכסים שניתן לתרגמם למנופי השפעה פוליטיים, כדי לחלץ הישגים סקטוריאליים. היא יכולה להיות שחקן משמעותי בכל קונסטלציה פוליטית עתידית, בין שבראשות הממשלה יעמוד נתניהו ובין שלפיד - לשון-מאזניים שתסלול עבור הבית-היהודי את הדרך לאופוזיציה. ככזו, העבודה תוכל להיטיב עם בוחריה: להגן עליהם מפני התעמרות הימין, לדאוג לזכויותיהם התרבותיות, להילחם על זכותם לחינוך חילוני ודמוקרטי, להגן על חופש העיסוק והבעת הדעה ועוד ועוד.
מצביעי מפלגת העבודה הם גמלאים שגילו שהמדינה שעבורה נלחמו בחירוף נפש וגוף, רואה בהם היום דור גזען ונצלן; הם הורים העומדים חסרי אונים בפני שטיפת המוח הפונדמנטליסטית במערכות החינוך; הם משלמי מסים הרואים בעיניהם כלות כיצד משאביהם נחמסים בידי הימין-המתנחלי ובידי החרדים; הם מילואימניקים הנשלחים למלחמות דת מיותרות; הם סטודנטים שמצופה מהם להפוך למכונות ציונים צייתניות; והם צרכני תרבות המוזנים בלאומנות פופוליסטית בהכוונת קומיסרים. לכל אלה יש לדאוג.
יש להניח, שהמנהיג הבא של מפלגת העבודה יעמוד בראש מפלגה קטנה יחסית. אך האם הוא יעמוד גם בראש מפלגה חלשה? - רק בו תלוי הדבר.
■ הכותב הוא מרצה למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב.