החלטתו של בית-הדין הארצי לעבודה (עסק 18983-09-14) להתיר לעובדי חברת חשמל לממש את זכותם לשבות, עוררה סערה ציבורית. העיתונות וכלי תקשורת נוספים ביקרו את בית-הדין, ועסקו בהחלטה. נשמעו עמדות הממשלה, הנהלת חברת חשמל, ספקי השירותים לחברת חשמל, יצרני החשמל הפרטיים ועוד. ורק קולו של מי לא נשמע? של בית-הדין. מערכת המשפט מסתפקת בפרסום פסקי-דין. שופטים אינם מתראיינים.
חשוב להבין, בית-הדין הארצי לעבודה הוא במידה רבה גם "בית-המשפט העליון" לתחום העבודה. כשם שאין ערעור על החלטות בג"ץ, אין ערעור (כמעט) על החלטות בית-הדין הארצי. עליונותו של בית-המשפט העליון על בית-הדין הארצי לעבודה מוגבלת לבדיקה שיפוטית, לא לבחינה מהותית.
ולכן, חשוב גם להבין שבדומה לבג"ץ, גם בית-הדין הארצי לעבודה צריך מדי פעם, כשמדובר במקרה מוצדק עניינית, להגביל את הממשלה, ולמנוע ממנה חריגה מסמכויות. ומאחר שכך, המערכת הפוליטית עלולה לחפש ערוצים עוקפי בית-דין, מקבילים לחוקים עוקפי בג"ץ.
ועל מה המהומה בחברת החשמל?
העובדים טוענים, כי המדינה נערכת לרפורמה מקיפה בענף החשמל, רפורמה שבגרסתה הנוכחית (לא מעטות קדמו לה) מפריטה את ייצור החשמל (למעט גיבוי בתחנות-כוח פחמיות מיושנות, שיישאר בידי חברת החשמל). רפורמה זו כרוכה בפיטורי אלפי עובדים, ובפגיעה חמורה ברווחיותה של חברת החשמל. האם אין כאן סיבה לגיטימית לניהול משא-ומתן?!
המדינה אומרת, כי שביתה בהקשר זה פוגעת בריבונות המדינה, אין לה שום קשר ליחסי עבודה. אנחנו נהיה מוכנים לנהל משא-ומתן עם העובדים לאחר שנגבש תוכנית-פעולה מקיפה, רפורמה, וגם אז, רק על השלכותיה על העובדים.
אם בעבר הרחוק תורגם המושג רפורמה לשלב עבודת המטה והתכנון, במהלך השנים גלשה המשמעות לשלב הביצוע. הרפורמה שגיבשה הממשלה לאחרונה כללה פעולות כמו הענקת זיכיונות לגורמים פרטיים להקים תחנות-כוח בבעלותם, אי-הענקת אישורים לחברת החשמל להקים תחנות-כוח חדשות, וכו' וכו'. הרפורמה בענף החשמל כבר מזמן אינה בגדר תכנון, היא בתהליכי ביצוע!
אם כך - האם אין לארגון עובדים זכות להפעיל את נשק השביתה כשמול עיניו מתנהלת סדרת יוזמות, שתותיר אותו בסופו של דבר חסר אונים?! האם המדינה יכולה לטעון לשימוש מידתי והוגן של כוחה הריבוני, או שזו דוגמה לניצול בוטה של מושג הריבונות כדי לנטרל בעלי אינטרסים לגיטימיים ממימוש זכויותיהם החוקיות?!
לנושאים אלה נדרש בית-הדין הארצי לעבודה. ומה קובע בית-הדין בפסק דינו?
d מאז נחקק חוק משק החשמל, תשנ"ו-1996 - שביקש להסדיר מחדש את פעילות משק החשמל בארץ, בין השאר על-ידי הנפקת רישיונות ייצור חשמל לגורמים פרטיים - ועד היום, במשך יותר מ-20 שנה, לא גובשה תוכנית רפורמה לחברת חשמל תוך היוועצות ומשא-ומתן עם נציגות העובדים, לאור השלכותיה של הרפורמה על תנאי עבודתם וביטחונם התעסוקתי של עובדי החברה.הוצאת תחום ייצור החשמל... מידי חברת החשמל, משמעה המעשית המסתברת היא פיטורי עובדים רבים.
d מאז הגיע הסכסוך לפתחו של בית-הדין ...לא איפשר בית-הדין מימושה (של שביתה), אלא ניסה כדרכו לקדם הידברות ומשא-ומתן למניעתה. משדרך זו לא צלחה ... אין מנוס בלתי אם לאפשר לנציגות העובדים ...לנקוט צעדים ארגוניים.
ולכן, קבע בית-הדין שדין עובדי חברת חשמל כדין כל ארגון עובדים; זכותם להכריז על שביתה לקידום תביעותיהם. הזכות לשבות אינה זכות מוחלטת, היא חייבת להיות מידתית. ולכן, משתמע מפסק-הדין, שגם שביתה של עובדי חברת החשמל תיבחן על-פי מידתיותה. אם יחרגו העובדים מגבולות הסביר, יופעלו נגדם כלי הפסיקה. אולם כל זמן שלא פנו לדרך קיצונית, אין סיבה להגבילם.
לכאורה, מה שמניע את הממשלה זו החרדה לפגיעה בסמכותה, החשש לקיצוץ יכולתה למשול. אבל בפועל, מדובר בניסיונות חוזרים ונשנים של הרשות המבצעת (הממשלה) לכרסם בכוחן של שאר הרשויות. כך, הרחבה בלתי סבירה של השימוש בנוהל "המשמעת הקואליציונית", עיקר וקיצץ את כנפיה של הרשות המחוקקת (הכנסת). כך, הרחבת מושג הרפורמה להליך מתמשך, חד-צדדי ומוגן, מהווה איום על סמכותם של בתי-הדין לעבודה (הרשות השופטת).
מן הראוי, שהממשלה תלמד מניסיון הרפורמה ברשות השידור. ספק רב אם תוצאותיה מצדיקות את המהומה ואת פיטוריהם של מאות מפרנסים.
הכותב נמנה עם סגל אוניברסיטת
בן-גוריון, חבר הנהלת האגודה הישראלית לחקר יחסי עבודה