דיון בבג"ץ, משבר הדסה / צילום: ליאור מזרחי
כשאתה מסתכל וחושב על הילדים חולי הסרטן, שהגורל התאכזר אליהם, אתה מגיע למסקנות פשוטות וברורות. כאזרח אתה מבקש שהמדינה תספק להם את השירות הרפואי הטוב, המהיר והזמין ביותר, כדי שיקבלו את הטיפול המיטבי להחלמתם במהרה. זהו שיקול מוסרי ממדרגה ראשונה, שמקפל בתוכו גם שיקול ציבורי - אחריותה של המדינה לבריאות אזרחיה. יישומה של אחריות זו - כלפי הילדים, ההורים וכל תושב - מבטיח את אמון הציבור במערכת הפוליטית ובממסד. בהיעדרו, נוצרות תחושות של חוסר אונים, הפקרות, אי-אמון במערכת, דברים שמחלישים את המדינה ואת מוסדותיה.
בסאגה האיומה הזו, של פרישת הרופאים מהמחלקה ההמטו-אונקולוגית בבי"ח "הדסה עין-כרם", כולם התנהלו בחוסר אחריות משווע. בדרך נשכחו הילדים וטובתם, והאינטרס הציבורי נדחק מפני אינטרסים אישיים, קבוצות-לחץ, עיתונות - שכולם תפסו צד בוויכוח - ודעת-קהל שלא מוצאת את ידיה ורגליה בוויכוח. נוצר מצב שבו כל אחד העמיד את האינטרס העצמי לפני הילדים החולים, והמערכת מתקשה לייצר איזונים ובלמים.
הרופאים גילו בפרשה הזאת חוסר אחריות, עקשנות ונסיגה מכללי האתיקה. זה לא חריג שרופא מומחה מתפטר או מסיים את תפקידו כמנהל מחלקה חשובה ויוקרתית. המערכת יכולה להתמודד עם זה ולספוג זאת, אבל התפטרות קולקטיבית, מתואמת, לרוחב כל המחלקה, כולל אחיות וכוח עזר, היא מעשה קיצוני. כמוהו כשימוש "בנשק יום-הדין", שהוא בעל השלכות רוחביות רחבות על מערכת הבריאות הציבורית.
יותר מזה, כאשר חבורת רופאים שכירים מנהלת מו"מ פרטי על הקמת מחלקה חדשה בבי"ח מתחרה, ללא מנדט ממשרד הבריאות, אתה חש, כאזרח, שחל פה שיבוש מערכות. אפשר להתווכח מקצועית אם דרושה מחלקה נוספת בירושלים אם לאו, אבל מכאן ועד ניהול פרטי של עניינים ציבוריים, כשאגו ויוקרה מעורבים בתהליך, המרחק רב.
מקצוע הרפואה אינו מקצוע רגיל. אלה הנכנסים בשעריו יודעים זאת מראש. זו עבודה תובענית ומפרכת, שמחייבת התמסרות מוחלטת. כן, יש כאלה שעושים בה קריירה, צוברים כסף ומציעים שירותי רפואה פרטית. אדרבא. אם אפשר לשלב שליחות וקריירה, מה טוב. הבעיה נוצרת כששני התחומים האלה מתנגשים זה בזה.
בעיה זו מחריפה בשל העובדה שבין הרפואה הציבורית לפרטית קיימים שטחים אפורים רבים. מקורם באי-בהירות ובאי-וודאות שיצר הרגולטור, שלא הצליח לגמור אומר כיצד אמורה מערכת הבריאות לתפקד ולעבוד.
בעניין "פרשת הדסה", בכל מקרה, אסור היה לרופאים - גם בשל מחלוקת ניהולית חריפה עם מנהל בית-החולים - לנטוש את עמדותיהם בחזית הרפואה מצילת החיים. התנהלות כוחנית זו, יהיו סיבותיה אשר יהיו וחרף ההצדקות הפורמליות שבתי-דין לעבודה יכולים לספק, מזכירה התנהלות האופיינית לוועדי עובדים כוחניים בנמלים ובחברות התשתית, ולא לאלה האמונים של שבועת הרופאים.
יתר על כן, התבצרות הרופאים בעמדותיהם חרף ניסיונות הפשרה והגישור, ובהם של נשיא המדינה והשופט עליון לשעבר אליקים רובינשטיין, מעידה כי שיקולים של אגו ויוקרה מכתיבים את התנהלותם. אי אפשר להפוך ילדים חסרי ישע ובסכנת חיים לבני-ערובה, ולנהל מו"מ כמו במשחק פוקר.
שר הבריאות כשל בניהול המשבר מלכתחילה. למרות כוונותיו הטובות, היה עליו לטפל במשבר בחוכמה עוד בשלבי ההתהוות שלו. כאשר הוא הציע תהליך גישור, היה עליו לבחור מגשר אמין, בעל סמכות, יוקרה וניסיון, ולא פקיד. וכך, אף שהשר יעקב ליצמן הכי פחות נגוע בשיקולי יוקרה, הוא נגרר שלא בטובתו לוויכוח פרסונלי, תוך שהוא תופס צד בסכסוך ולא מתנהל באופן ממלכתי.
גם ההורים, בלהטם להגן על ילדיהם וברדיפתם אחר צדק מוחלט, נקטו דרך לא שגרתית. סירובם לכל הצעת פשרה, היעזרותם ביועצי-תקשורת ממולחים, שהמליצו להם לשבות רעב ולהקים מאהל מחאה, והשתלחות אלימה כמעט מול מנהל ביה"ח, מעיבות על עניינם הצודק. נכון, אפשר לחוש את טענות ההורים ש"בישראל בלי להפוך שולחן ולעשות רעש, שום דבר לא זז", אבל גם מאבק תקשורתי צריך לנהל בחוכמה.
יש נטייה להפנות את האצבע המאשימה למנהל ביה"ח פרופ' זאב רוטשטיין, שהוא מנהל חריג בנוף הניהול הרפואי. אך למרות סגנון הניהול הבעייתי, יש לו קבלות והוא נקרא אל הדגל "להציל את הדסה". בעניין הזה נזכיר: מי שנושא באחריות העליונה לארגון, חייב שתהיה לו גם סמכות ההחלטה.
למנהל יש את הראייה הכוללת והוא מכיר את מכלול השיקולים, שלא בהכרח הרופאים מכירים ומבינים. ערעור על סמכות המנהל להחליט, תביא למשבר בשירות הציבורי, שהרי בסקטור הפרטי מתנהלים הדברים בדרך ברורה - ומי שאינו שבע-רצון יכול ללכת.
נכון שרצוי שמנהל ייהנה מאמון הכפופים לו, וישתדל להגיע להסכמות קונצנזואליות בהחלטות מרכזיות, אך לא תמיד הדבר אפשרי, ונדרשת ממנו יכולת הכרעה גם בעניינים לא פופולריים. תמיד יהיו כמה בלתי מרוצים, אך הצלחה או כישלון הם בסוף עניינו של המנהל, שראשו מונח על השולחן.
אחרי כל זאת, יש לבחון אם רוטשטיין פעל - מכוח הלחצים להבראת הדסה בשל שיקולים תקציביים - להעדפת רפואה פרטית על זו הציבורית. גם כאן יש לשר הבריאות תפקיד מכריע. היה עליו לקבוע, כי טובת החולים תעמוד לנגד עיני המערכת, ולא שום שיקול אחר. טיפול בגירעון הוא משני לבריאות הציבור.
הכול מתנקז לרשות השופטת
מעל הסכסוך המורכב בולטת עובדה בעייתית - הפכנו לחברה שאינה יודעת לפתור קונפליקטים בתוכה. במצב כזה, הכול מתנקז לרשות השופטת, שגם ככה חורגת מגבולות הגזרה שלה. קשה להאשים את הרשות השופטת כאשר כולם משחרים לפתחה, ומבקשים את עזרתה, כאשר רוצים להימנע מהחלטות קשות.
זאת, כולל הפוליטיקאים שתפקידם לפתור סכסוכים ולפשר בין קבוצות לחץ. הפוליטיקאים יורים לעצמם ברגל כשהם מגלגלים כל תפוח-אדמה לוהט לבג"ץ. הם מחלישים את המערכת הפוליטית ופוגעים בהפרדת הרשויות. פרשת הרופאים בהדסה לא הייתה צריכה להגיע לבג"ץ. היא הייתה צריכה להיעצר בתחנות אחרות בדרך.
כחברה הגענו למצב מסוכן שמאיים על היכולת שלנו לתפקד יחד כקולקטיב; כאשר ההידברות בין הקבוצות בחברה הישראלית ממילא הולכת ונחלשת. על הממשלה מוטלת האחריות למסד ולפתח מנגנונים לפתרון קונפליקטים בשירות הציבורי, שם אחריותה וסמכויותיה הן מיידיות. יש מגוון דרכים, כמו גישור, פישור, בוררות ודרכים חלופיות לפתרון סכסוכים, שיכולות לספק פתרון משביע רצון.
■ הכותבת היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי פטנטים, מ"מ ראש מועצת עומר, חברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ויו"רית עמותת "יחדיו".