מוצאי שבת, קניון גנים בפתח-תקווה, הפגנה נגד היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. זה השבוע ה-31 שההפגנה הנחושה הזו מתקיימת. העבירו אותה מקומות, נתנו לה מכות, עצרו את משתתפיה והגדירו אותה כלא חוקית - אבל המפגינים ממשיכים להגיע. זו הפעם הראשונה, אגב, שההפגנה מתקיימת גם במקומות נוספים - מנתניה ועד נהריה.
למרות כל הדרמות בתולדות ההפגנה, איך שאני מגיע ברור לי שהערב הולך להיות שקט - דברים שבעל ניסיון יכול לחוש באוויר. שלושה-ארבעה שוטרים נשענים על עמוד ליד ההפגנה ומדי פעם ניגשים מפגינים ומדברים איתם. זו לא הפגנת זעם. כמה מאות אנשים הגיעו הערב, רובם מבוגרים. וכשאני אומר מבוגרים, אני מתכוון לזה שהורדתי בקצת את הגיל הממוצע. לא שאין צעירים, יש. ויש גם כאלה שהגיעו עם ילדים, אבל נראה שלרוב המפגינים הערב יש נכדים. תופעה מעניינת, האין זאת? אפשר אולי לנסות להסביר אותה גם כך: אלה אנשים שזוכרים פוליטיקה פחות יהירה, פחות נחקרת, פחות מושחתת. לא שפעם הכול היה יותר טוב, או אפילו הרוב, אבל אפשר לומר בביטחון שהרבה פחות מנהיגים ואנשי ציבור יצאו ונכנסו מתוך בתים מפוארים ומכוניות יוקרה אל חדרי חקירות ותאי כלא.
זה, ונתניהו. ההפגנה אומנם מוגדרת שוב ושוב כהפגנה על התנהלות היועץ המשפטי לממשלה בחקירות נתניהו, נגד המריחה, ההסתרה והיעדר שקיפות, הפגנה שאין בה ימין ושמאל וכו' - אבל גם אם המפגינים חובשים מסכות של מנדלבליט, זו הפגנה נגד ראש הממשלה. לא שיש משהו רע בזה, כמובן. מצד שני, וגם זה חשוב: זו לגמרי לא הפגנת שמאל. שום מסר שמאלני לא נישא בה, וזאת בהנחה המובנת מאליה שיושרה היא ערך משותף. וחוץ מזה, משתתפים בה הליכודניקים החדשים.
השלטים קוראים: הון שלטון עולם תחתון; המדינה שלנו ולא של נתניהו; מעכב חקירות = שותף לפשע; במקום בו מחרימים ספרים; ו-זה לא יגמר עד שתתפטר. יש רכבת של נואמים על הבמה הקטנה. אלדד יניב, מוטי אשכנזי, רפי רותם, יובל יועז, תומר אביטל ועוד - כולם מתארים מדינה מושחתת הנשלטת בידי קומץ מאפיונרים שבה דין אחד לעשיר ולמכובד ודין אחר לאזרח הקטן. אני חושב שלפחות חצי מזה נכון. הנואמים עוברים פרשה-פרשה, מנהיג-מנהיג, שחיתות-שחיתות, לא משאירים אבן לא הפוכה, מציפים את המאזינים בפרטים על גבי פרטים, רובם מרתיחים.
בכלל, בהפגנות האלה - כמו בהפגנות נגד מתווה הגז - כולם שולטים בפרטי הפרטים, מהנואם על הבמה ועד לאחרון המפגינים: כולם, כך נראה, שולטים בחומר. מפרשת הצוללות, דרך המתנות ועד לשחיתויות במערכת המס. ההפגנה נעה בשני מסלולים מקבילים (שמדי פעם מתעקמים ונפגשים): הלב של המפגינים נגד נתניהו, הראש שלהם נגד התמונה העולה ממערכות הממשל והצדק בישראל.
מדי פעם מגיעים תושבי שכונה שמנסים בסך הכול להגיע הביתה או לשתות קפה, חלקם מתעצבנים. פה ושם מגיע מישהו שמבטיח למפגינים שאין להם סיכוי. נהגים צופרים, רובם בחיבה. לקראת סוף ההפגנה מגיעה זקנה תימנייה המוחה בצעקות ובדמעות שלא אכפת למפגינים מסחר בילדים תימנים. המפגינים, שמכירים זה את זה מהפגנות קודמות, מעבירים חוויות. גם בעל הקיוסק הצמוד עושה קופה.
ויש כמובן גם את המוטיב הקלאסי ביותר של הפגנה ישראלית: "אנחנו העם". אני מת על ישראלים בקטע הזה. כולם מצליחים להיות רוב דומם ומיעוט נרדף בו בזמן. אלדד יניב, למשל, מכריז ש"אנחנו מנצחים" וש"נתניהו הוא אפיזודה" תוך כדי שאחרים מכריזים שהמדינה נחטפה, שהיא אבודה. אנחנו הריבון, אומרים הנואמים, שזה אולי נכון מכמה בחינות, אבל לא מהבחינה של רוב האנשים בישראל.
מוטי אשכנזי על הבמה, מדבר על מהותה של הדמוקרטיה. אחריו יש בחור בשם אופיר ממטה המאבק הדמוקרטי נגד שחיתות. אני דמוקרט מעל הכול, הוא אומר. אני קודם כול דמוקרט ורק אחר כך כל דבר אחר - ימני, שמאלני, דתי או חילוני. כולם מאוד חרדים פה לדמוקרטיה, ולא בציניות, אבל הפער בין הדברים למציאות המיידית של מרכז קניות בשכונה פתח תקוואית חסרת ייחוד, עם אנשים יוצאים ונכנסים מבתי קפה, מצחיק קצת. של מי המדינה הזו, שואלים כולם כל הזמן, של מי.
רפי רותם על הבמה, מבטיח לא פחות ממלחמת עולם. בכל פעם שחושף השחיתויות קורא בשמו של שי ניצן, הקהל שואג בוז."המדינה לא של אמא שלהם", אומר רותם, "היא שלנו ואנחנו ננצח". "ביבי נתניהו לכלא מעשיהו", קוראים המפגינים, "ביבי גנב". אנחנו נהיה כאן עד כתב אישום ועד שהוא (מנדלבליט) יתפטר, קורא הנואם הבא. תגיד, שואל אותי מישהו: אתה לא פוחד על העבודה שלך כשאתה כאן? אני הולך לקיוסק לקנות בירה.
לקראת תשע וחצי ההפגנה מתחילה להתכנס אל סיומה. הנואמים האחרונים מתחפרים בשבבי פרטים של פרשיות משנות ה-90 והקהל והמארגנים, קשה לדעת מי זה מי, מתחילים לסכם: יש גידול ניכר במספרים, ההפגנה עברה בשקט ובהצלחה, כולם מרוצים. שרים אין לי ארץ אחרת, מלמדים שיר מחאה רוסי מצחיק מאוד על אפרוח מטוגן אחד, אחר כך שרים התקווה. מעבר לכביש, צלם משטרתי מצלם אותנו בווידיאו וסטילס, שנדע מי באמת הריבון.