אורי אריאל / צילום: תמר מצפי
הבנקאים, טייקוני הגז או מגדלי הבננות - למי משלושתם יש יותר עוצמה פוליטית?
אם עוצמה פוליטית נמדדת בהתאם לעוצמה כלכלית, נראה שהבנקים נמצאים בראש, עם מחזור עסקים שנתי של יותר מ-15 מיליארד שקל. הגז הטבעי מגיע למקום השני, עם היקף מכירות שנתי של כ-5 מיליארד שקל, שצפוי לגדול בשנים הקרובות לסביבות ה-10 מיליארד שקל. הבננות הן פסיק קטן לעומת הגז והבנקים, עם מחזור שנתי של 150 מיליון שקל.
אם תדמית ציבורית היא האינדיקציה העיקרית לעוצמה פוליטית, הרי ששוב הבנקים והגז נמצאים הרחק מקדימה. בחלקים נרחבים בציבור שוררת תחושה שאילי-ההון יצחק תשובה ושותפיו למאגרי הגז שולטים במדינה ומכתיבים לה מהלכים כרצונם. לגבי הבנקים, רבים סבורים כי הם נהנים מחסותו של בנק ישראל, שעובד בשבילם.
לעומת זאת, למגדלי הבננות אין כלל תדמית ציבורית. מי מאיתנו שמע אי פעם על "מילואות", "בננות החוף" או "צמח בננות" - שלושת משווקי הבננות הגדולים במדינה?
אבל אם עוצמה פוליטית נמדדת לפי מידת ההשפעה בפועל על הרגולטור, לפי המידה שבה הממשלה פועלת להגן על האינטרס הכלכלי של הענף, בניגוד לאינטרס הציבורי והאינטרס הלאומי שעליו היא אמונה - בזירה הזו מנצחים מגדלי הבננות את הבנקאים ואת טייקוני הגז בהליכה.
על הדרך "הבננאים" מוכיחים, כי עוצמה כלכלית ותדמית ציבורית אינם מנבאים בהכרח יכולת השפעה על הרגולציה בענף. יזמי הגז וראשי הבנקים נאלצו להתמודד בשנים האחרונות עם מהלכי אסדרה שנועדו להגביר את התחרות בענף. המהלך הבולט ביותר בבנקאות היה "ועדת שטרום", שהמליצה לפצל את חברות כרטיסי-האשראי מהבנקים ולאפשר את הפיכתן לבנקים.
בגז - נאלצו היזמים למכור מאגרים קטנים שגילו, ולצמצם את החזקותיהם במאגר "תמר". מחיר הגז לא שונה בדיעבד, אך נקבעה לו תקרה. אפשר לטעון, כי אין במהלכים האלה די, אך זה יהיה לא רציני לומר שלא נעשה דבר. הרגולטור הישראלי הואשם בכניעה לטייקונים ולבנקאים, אך קשה לומר שהוא מספק להם הגנה מלאה.
לעומת זאת, בענף הבננות במדינה - איש אינו מפריע למשרד החקלאות ולשר העומד בראשו, לעבוד אצל המגדלים, על-חשבון הצרכן ומשק המים של המדינה. בכך ששר החקלאות אורי אריאל (בדומה לקודמיו) מונע יבוא בננות מחו"ל, הוא מבצר את שליטתם של מגדלי הבננות בשוק, ומאלץ את אזרחי ישראל לרכוש סחורה נחותה ובמחיר מופרז.
בכל מדינה אירופית ניתן לרכוש בננות באיכות טובה, במחיר של אירו לקילו (כ-4 שקלים), בעוד שבישראל נאלצים הצרכנים לשלם לעתים עד 20 שקל לקילו בשווקים, תמורת בננות שחלקן מאיכות ירודה. וכך נכתב באתר האינטרנט של מועצת הצמחים: "כל יבול הבננות משווק בארץ, כי היצוא המפותח והזול מארצות אחרות אינו מאפשר יצוא בננות מישראל". ובתרגום לעברית עממית ובוטה: "תפסנו פראיירים שקונים את הסחורה הדפוקה שלנו, שאף אחד לא רוצה אותה בעולם".
המשת"פים של המגדלים במשרד החקלאות מגלים יצירתיות רבה בהגנה עליהם. על רקע המחסור שנוצר בימים אלה בשווקים, הם הסבירו שאסור להתיר יבוא משום שהדבר יגביר את התפשטותה של "מחלת פנמה", שכבר היום פוגעת ביבולי הבננות הישראליים.
אבל מי בכלל צריך לגדל בננות במדינה מוכת בצורת? בננות הם גידול טרופי שצורך כמות כפולה של מים מאשר נדרשים לגידול תפוחים ואגסים, ופי שלושה יותר מים מכרמי זיתים ויין. במילים אחרות, משרד החקלאות לא רק מסייע למגדלי הבננות לעשוק את הצרכנים, הוא גם פוגע באינטרס הממלכתי של ניהול משק מים חסכוני ויעיל.
מקרה הבננות אינו שונה ממקרים פרטיים אחרים של מוצרים שהמדינה אינה מתירה לייבא אותם, ומונעת היווצרות תחרות לטובת אינטרסים כלכליים של מתי מעט.
המסקנה ברורה: אם אתם רוצים לחלוב את הציבור בישראל בעזרתו הנדיבה של הרגולטור, כדאי שתבחרו לכם ענף כלכלי נישתי. את ההון הפוליטי הגדול אפשר לעשות דווקא בכסף הקטן.