לירז צ'רכי / צילום: כפיר זיו
מי שחושב שלירז צ'רכי היא נסיכה פרסית עדינה ושברירית, והולך שולל אחרי מראה גופה הדקיק, עיני האיילה החומות ושיערה השחור והגולש, צריך היה לראות אותה מתכוננת במאי האחרון למופע השקת האלבום שלה "NAZ", ברידינג 3 בתל-אביב, שבו אירחה את המוזיקאי מארק אליהו. הבחירה באליהו, שמנגן על קמנצ'ה - כלי קשת פרסי ועל בגלמה טורקית, ומשדר גרוב מדויק, מחושבת כמו זו של שם הבמה שאימצה, "LIRAZ", באנגלית; או בתפקיד שלה ב"פרידה", שעולה בימים אלה בהבימה - תיאטרון מחול המביא את סיפורה של אישה חזקה ונועזת (האמנית פרידה קאלו), שמשרת את התדמית שבנתה.
כאחרונת פועלות הבמה, נסעה צ'רכי שוב ושוב לדרום תל-אביב כדי למצוא את הבדים לווילונות על הבמה, שאותם תפרה לבד, והלכה למדידות אצל התופרת כדי להזמין לה את התלבושות שישדרו את האמירה הנשית שאותה רצתה לשדר עם השקת האלבום. מה שלא עשתה ממש במו ידיה, דאגה בעצמה שהצוות ששכרה יעשה לשביעות רצונה, בדקדקנות, עד הפרטים הקטנים.
כשאני שואלת אותה איפה הסתתרה אשת העסקים הקשוחה בתקופה הארוכה שהיא בתחום, היא אומרת שתמיד הייתה כזו, אבל בשנים האחרונות האחיזה שלה במושכות התחזקה. "אם אמן לא שולט על הכול, הוא לא יצליח, כי את האמנות בארץ צריך ליצור יש מאין. צריך לדבר, לתקשר - את הקליפים שעשיתי לאלבום, עשיתי לבד והשגתי בעצמי חסויות. גם כשהייתי במיינסטרים, מעולם לא הסכמתי שינהלו אותי. את שלושת האלבומים שלי הפקתי לבד".
- היית כוכבת מיינסטרים מאוד מצליחה. מה קרה פתאום שהחלטת לבדל את עצמך?
"מבחינתי, אי אפשר היה לצלוח את הקריירה ואת ההתפתחות האישית שלי בלי לעשות את הבידול, כי היא לא מילאה את הרצונות שלי. יש משהו טוב מאוד בלהיות מוכר, כי מגיעים עבודות ואודישנים ותפקידים בלי אודישנים, אבל יש דברים פחות טובים שאת עושה שמספקים פרסום ופרנסה, ומאוד קל ומפתה להגיד כן ולהיות בתיאטרון אחד, מקום אחד, שכירה. אבל זה נגד האופי שלי. אני חושבת שהתהליך התחיל לפני עשור".
- התחלת להתבגר ולהתגבש.
"זה קרה דווקא כשנפתחו לי דלתות בחו"ל, עבדתי שם בקולנוע והיה נהדר, וחזרתי והמשכתי לעבוד כאן, אבל המינימום עלה על המקסימום. היה לחץ לרוץ מפרויקט לפרויקט ולהתקדם, ולא במידה שרציתי. הבנתי שאני נמצאת בלופ חיצוני".
- איך יוצאים מהלופ? מבחינה נפשית, אני מתכוונת.
"למדתי אז את שיטת ימימה וכבר שלוש שנים אני אצל קואוצ'רית בשם אורלי לסרי, שמשקפת את המקומות שבהם אני נמצאת ומכניסה בי רוח אמיצה. זו לא הייתה החלטה, אלא סוג של מנגנון הישרדותי. אם לא הייתי הולכת לשם, לא הייתי נשארת במקצוע".
- עד כדי כך?
"כן. זה לא שהציעו לי משהו ספציפי והחלטתי לא לקחת אותו, אבל התבהר לי שאני יכולה לקום בבוקר יותר מאושרת אם אשב באולפן ואפגוש אנשים שיעשירו אותי. ואז לקחתי פאוזה מודעת של שנה וחצי והייתי באולפן".
- והפסקת לשחק. החלטה לא פשוטה.
"זאת הייתה הפאוזה השנייה שלקחתי ממשחק. הבנתי שאני לא יכולה לעשות שום דבר אחר. ואחרי השיר הראשון מהאלבום החדש, כבר נסגרו לי המון הופעות. לא דמיינתי שזה יהיה ככה. הייתי בטוחה שדווקא בגלל שהוא בפרסית לא יבואו אנשים לראות אותו, והגיעו, והמון. כשהפרויקט סוף-סוף יצא, צילמתי את 'עכו, חלומות', סרטו של דניאל וקסמן, ואני משחקת בו זמרת ערביה. 'פרידה', שאני משחקת עכשיו בתיאטרון מחול שמוצג בהבימה, היא המשך לאבולוציה שעברתי".
- וגם הפכת לאמא בזמן הזה. זו הייתה נקודת המפנה?
"היה לי אז האומץ לעצור, לחקור את הנשים במשפחה שלי, את הנשים האיראניות של טרום המהפכה, שזיהיתי בקול שלהן משהו אמיץ ובועט. פתאום היו לי הביצים להתמסר לזה ולצאת מהמיינסטרים, ללכת עד הסוף עם דבר שאני מאמינה בו, ולא אכפת לי מה יגידו. אני חושבת שזאת הסיבה שהרבה אנשים רוצים להיות חלק בדבר הזה. לאחרונה קיבלתי שתי הצעות מהמיינסטרים, עם הרבה כסף, וסירבתי, כי אני הולכת בדרך שלי".
- פרויקטים בטלוויזיה?
"פרויקטים בימתיים שדרשו ממני לסטות מהמסלול שלי, ממה שבניתי, לתקופה, ורחוק".
- כמי שמודעת היטב לפן העסקי, שקלת בוודאי היטב את הצד הכלכלי לפני שסירבת.
"בוודאי, אבל לא הייתה לי התלבטות לרגע. אני באה מבית שהיה בו כסף, אחר-כך התרסקות וכלום - ואז שוב כסף. את ההימור הכלכלי אני מכירה ומעריכה ובזכותו, ובגלל שלא היה שפע, יצאתי לעצמאות בגיל צעיר. במשפחה הייתה התנגדות, 'מה תצאי מהתיאטרון?', אבא אמר, 'תפסידי הרבה כסף', ואני עניתי לו שאין מה לעשות, זה לא יכול לקרות. מגיל 11 אני עובדת בבייביסיטר, בקייטנות, ב'ננדוס', במלצרות. בתקופה הכלכלית הלא טובה בבית רציתי שיעורי בלט, משחק ופסנתר שעולים המון והייתי צריכה לממן אותם. מימנתי גם את לימודי הנהיגה ואת לימודי המשחק".
- ואת החוש העסקי השקעת באלבום. ספרי על התהליך.
"היה לי בראש איך צריך להיראות המיתוג, והרצון להוציא אותו דווקא כך. לקח המון זמן עד שמצאתי את האמנים שיעבדו איתי. את דן בסמן, למשל, הכרתי בפסטיבל למוזיקת עולם".
- בחרת נישה אקזוטית, אבל גם מוגבלת בהיקף שלה. מוזיקת עולם אף פעם לא תהיה רווחית כמו פופ, למשל.
"נוצרה שכבה של פסטיבלים לא מיינסטרימים ולא רווחיים, ולצדם הופעות מכניסות. אם את בונה סיבוב הופעות נכון, כמו שעשיתי לא מזמן באל.איי, במקומות רווחיים, עם מכירת כרטיסים מראש - תצליחי. ההופעות הקטנות, האינדי, הן חלק מהסצנה, היצירה והאמנות".
- חתונות את עושה?
"בטח. גם מסיבות ענקיות או אירועים מכורים".
- ולא מפריע לך לשיר כשהקהל מולך עם עוף מוקפץ בפה?
"ההופעות שלי באות אחרי האוכל, ובעיניי זו ממש לא פחיתות כבוד, כי יש משהו כל-כך משמעותי בלשמח אנשים. הייתה לי הופעה מול אלף פרסים הארדקור באולם לא מפואר, והיה מדהים בעיניי. מוזיקה היא מוזיקה היא מוזיקה".
- להופיע באולם נידח או בחתונה טוב יותר בעינייך מלעבוד במיינסטרים?
"זה לא עניין של יותר או פחות טוב. אם יש תפקיד מעניין גם בלי הרבה כסף, אעשה אותו, כי אני מרוויחה מהמוזיקה. אבל לא אופיע במקום שבו אני יודעת מראש שלא יגיעו אנשים. לצפון הרחוק ולבאר שבע עוד לא הגעתי, כי בינתיים זה לא רווחי. היו שנים שהפסדתי, אבל למדתי מהן את השיטה".
- תסבירי.
"כיום יש לי הופעות מודולריות של שישה נגנים, שלושה נגנים ושל נגן אחד - בתמחור שונה. כדי להפוך את ההופעות בחו"ל ליותר כדאיות, אנחנו מכשירים עכשיו נגנים באל.איי, שם אני מופיעה הרבה בפני הקהילה האיראנית - כדי שלא נצטרך להוציא שישה נגנים מפה, אלא רק שניים, מה שיוזיל את העלויות ויוליד שת"פ מפרה. חוץ מזה, אני גם מעבירה כיתות אמן, מרצה, מרחיבה את היריעה שפרסתי כמה שיותר".
- "פרידה" היא גם חלק מאותה יריעה.
"היא תיאטרון מחול של אביחי חכם המוכשר. מגיל קטן למדתי בלט, כי רציתי להיות זמרת, שחקנית ופסנתרנית. בחרתי להיות גם וגם. התפקיד נכנס בתקופה הנכונה ועוסק בהעצמה נשית שמאוד חשובה לי. השורדנות הנשית בגוף נכה וחולה, האמנות בתנאים של חוסר תפקוד ותת תנאים, ובתוך כל אלה היא הגשימה את עצמה. פעם היה לי רצון לצמצם את עצמי, היום אני פורסת את כל-כולי".
- את לא מדברת בהצגה, רק רוקדת ושרה קטע אחד. איך זה מסתדר?
"בתפקידים בלי טקסט קורים הדברים הכי נפלאים, והעבודה עם אביחי הוציאה אותם החוצה. עוד שיקול שהיה לי לקחת את התפקיד הוא שההצגה לא עולה ערב-ערב, מה שמשאיר לי זמן להופעות שלי".
- אז אם יציעו לך עכשיו לגלם את יוליה ב"רומיאו ויוליה", לא תסכימי כי זה עשוי להיות אינטנסיבי מדי?
"לא, כי כרגע אין לי זמן לזה. אלך על משהו שמדבר בשפה של מה שאני עושה עכשיו. אני לא שחקנית שמחכה שילהקו אותה, אלא מלהקת את התפקידים שמתאימים לי. ויש גם את האלמנט הפמיניסטי. גמרה אותי הידיעה בעיתון שיש נערות בבתי ספר בארץ שלא נותנים להן לשיר, כי הן נשים. הבנתי שאיראן זה כאן ועוד מעט הבת שלי תרצה לשיר, ולא יתנו לה".
- אין לך בעיה להביע את דעתך גם בנושאים פוליטיים, או שאת עוצרת בפמיניזם?
"אני עושה את זה בדרכי שלי, בהופעות שלי, בבחירה שלי לגלם זמרת ערביה בימי המנדט בסרט, בלשחק את פרידה קאלו, בלהיות אישה בוכרית פורשת כנפיים ב'איפה אתה חי', שעולה עכשיו לעונה שנייה. אני מקבלת הודעות בפייסבוק של נשים שהיו בהופעה, שמספרות איך בעקבותיה לקחו שיעורי ריקוד ופיתוח קול ותפסו אומץ לצאת עם חברות. זה המסר. המסר הוא הסיפור האישי והמשפחתי שלי".
לירז צ'רכי
אישי: 39, נשואה+1 לשחקן תום אבני, מתגוררת בתל-אביב
אקטואלי: מגלמת את האמנית פרידה קאלו ב"פרידה", הצגת תיאטרון מחול שעולה בימים אלה בהבימה. ב-2.8 תופיע בזאפה תל-אביב עם המופע בפרסית NAZ, וב-5.8, מוצ"ש, תופיע בפארק הרצליה עם המוזיקאי מארק אליהו והמנצח גיל שוחט בהופעה פתוחה לקהל הרחב