שאול אלוביץ / צילום: איל יצהר
כשאליעזר פישמן התמוטט, מיהרה המפקחת על הבנקים, חדווה בר, להבטיח לציבור שזאת תהיה הנפילה האחרונה, כי הבנקים למדו את לקח הטייקונים ואין מצב שיחזרו על אותן הטעויות.
פחות משנה אחרי אותה קריסה מפוארת, בשווי ארבעה מיליארד שקלים, נדמה, לכאורה, שיציבותו של עוד טייקון, הפעם שאול אלוביץ', מתחילה להתערער באופן מעורר חרדה.
חקירת הרשות לניירות ערך בעסקאות בעלי העניין של אלוביץ' ב-yes וחלל, ומעצרו, יחד מעצרם של סטלה הנדלר ומנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר, הביאה לירידת ערך חדה במניית בזק וללחץ מהבנקים לעיבוי הביטחונות של בעל השליטה, על חוב של 650 מיליוני השקלים שהוא חב להם.
חברי הכנסת המודאגים מיהרו להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת מתן האשראי לפישמן, כדי לשנות את הכללים, אבל גם הם יודעים שהשפעתה תהיה פחות מעקיצת יתוש למערכת הבנקאית; תגרד קצת וזהו. לזה דואגת המפקחת על הבנקים, שחוסמת בגופה הקמת ועדת חקירה ממלכתית עם שיניים, שגם תוכל לנגוס בבשר החי.
כדי להבטיח באמת שעוד טייקון לא ייפול לנו על הראש, דרושים שלושה מהלכים פשוטים:
1. ריבית משמעותית גם לטייקונים. הבנקים, כידוע, נתנו לטייקונים אשראי ענקי כמעט בחינם, בעוד שאת משקי הבית, הצנועים, הם שוחטים עד עצם הרגע הזה. תתכבד הגברת בר ותקבע שבהלוואה של יותר ממיליון שקלים ישלם הלווה ריבית משמעותית, אותה יצטרך להחזיר בכל חודש, כי לביטחונות ראויים בנק ישראל כבר דואג מהפחד. מעל לעשרה מליון שקלים, תודיע בר, הריבית תקפוץ בעוד כמה אחוזים. וכך, כשטייקונים בפוטנציה יצטרכו לשלם ריבית גבוהה מאוד בשנה על הלוואה מטורפת, כן אפילו כזו שמזכירה ריבית של שוק אפור, הם יחשבו טוב טוב אם בכלל לקחת אותה.
2. נעילת הדלת המסתובבת. כל איש עסקים גדול ממהר להצטייד בבכיר, או בכירים מאוד לשעבר באוצר, הפיקוח על הבנקים, רשות המיסים או הרשות לניירות ערך, כתכשיטים יקרי ערך. אלוביץ', למשל, העביר לשורותיו את רון איילון, כיום מנכ"ל yes, שהיה סגן הממונה על אגף התקציבים באוצר. בכהונתו כסמנכ"ל הכספים של בזק, הוצע לאילון להתמנות לראש אגף התקציבים, הצעה שדחה על הסף, מסיבה מובנת מאוד: כסף.
עובדי ציבור כמו איילון, שמרוויחים גרושים בשירות הציבורי לעומת המגזר הפרטי, יקפצו בשמחה על כל הצעה שתשפר את מצב העו"ש שלהם ויעשו הכל עבור הטייקון. תגידו, פגיעה בחופש העיסוק? יכול להיות. אבל אם ישלמו להם משכורות מאוד מכובדות, שוות ערך למשכורות שופטים למשל, נוכל להיפטר מכל "פותחני הדלתות" ומשמני מנגנונים, שמשתמשים בניסיון שרכשו על חשבון הקופה הציבורית, נגד הציבור עצמו.
3. איסור מוחלט על עסקאות בעלי עניין. עסקאות בעלי עניין מעולות לבעל העניין והשליטה, וגרועות מאוד לציבור המשקיעים שיוצא מהן תמיד מופסד.
זוכרים את מכירת גנדן תיירות המפסידה של נוחי דנקנר, בעלת השליטה בישראייר, לאי.די.בי. פיתוח? או מכירת חלקה של כור בבניין בנק HSBC בניו יורק לנכסים ובניין, שהיו שתיהן חברות של דנקנר? זה בדיוק כמו רכישת מניות yes על ידי בזק מיורוקום. אלוביץ' הרוויח - הציבור, כרגיל, איבד הרבה כסף.
ספק אם הרגולטורים יאמצו את שלושת הצעדים שפירטתי כאן, הכרוכים בהררי ניירת ולחצים כבדים מכל הכיוונים. הם יעדיפו לפזר הבטחת חסרות כיסוי, כדוגמת זו שטייקונים לא ייפלו יותר כמו פישמן. בזה, אגב, הם צודקים. בניגוד לפישמן, שנתן ערבויות אישיות לחברות בבעלותו, אלוביץ' היה מספיק חכם כדי לא להיות ערב אישית לחוב של יורוקום. כך שאם חברת האם שלו תתמוטט, הוא, בניגוד לפישמן, אפילו לא יפשוט את הרגל.