בני זוג שנישאו ב- 2006 ונולדו להם 2 ילדים עברו בשנת 2010 לגור בבית שבנתה משפחתה של האשה על קרקע של משפחתה. הוא לא דאג לנושא הרישום בטאבו.
ב- 2012 עלו יחסיהם של בני הזוג על שרטון וכעבור שנתיים הגישה החמות תביעה לסילוקו של הגבר מהבית. הגבר שלא דאג לנושא הרישום בטאבו הופתע מהצעד שכן חשב לתומו שזה הבית שלו.
בינתיים התגרשו בני הזוג ובדיעבד גילה האיש כי ב- 2012 שונה רישום הבעלות על הבית שהיה רשום על שם החברה המשפחתית שבה גרושתו שותפה, לבעלות של החמות.
בתביעה שהגיש בבית המשפט הוא טען שבית המגורים ניתן לו ולגרושתו במתנה כך שרישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין אינו משקף את הבעלות האמיתית המהותית בבית. הוא הזכיר כי לא נערך ביניהם הסכם ממון כשנישאו וכל השנים הרעיפה חמותו מתנות רבות להם ולילדים.
האשה מצידה טענה כי אמה אפשרה לבני הזוג להתגורר בבית המגורים כברי רשות בלבד, ללא תשלום שכר דירה וחרף טוב ליבה, מבקש עתה האיש לקבל זכויות בבית חמותו השייך לה והכל מתוך חמדנות וסחטנות.
החוק קובע כי אם אין הסכם ממון על בן הזוג שאין לו זכויות בנכס להוכיח שיש לו זכויות אלא אם מדובר בבית מגורים
חוק יחסי ממון קובע כי כלל הנכסים שיש לבני זוג הכפופים אליו, נכון 'למועד הקובע', הינם בני איזון וממעט מתוכם 'נכסים חיצוניים'. עוד קובע חוק יחסי ממון כי בני זוג רשאים לעשות הסכם ממון אך ככל שלא עשו הסכם כזה או עשו הסכם שהוראותיו אך תואמות את הוראות החוק ואינן קובעות אחרת "יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2".
במקרה שלנו הצדדים לא ערכו הסכם ממון הקובע הסדר מיוחד. עוד הובהר בפסיקה כי נטל ההוכחה מוטל על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס הטוען לזכויות בנכס שהרי הוא בגדר "המוציא מחברו". יחד עם זאת, בית המשפט יטה להקל בהרמת הנטל כאשר עסקינן בדירת
המגורים נוכח ייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד".
בית המשפט מרחיב את דוקטורינת השיתוף באופן מוחלש
בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב החליטה סגנית הנשיא השופטת מירה דהן כי לעניין דירת המגורים בלבד יש להרחיב את גבולותיה של דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי ולהחילה באופן מוחלש, כך שלמרות שהנכס רשום על שם החמות, מדובר בנכס בר איזון בין הגבר לאשה. בין היתר גם מאחר שרישום הנכס היה חלק מתכנון מס של משפחת האשה.
אף אחד לא התחייב להעניק לו הבית במתנה והוא לא הוכיח אחרת
חרף האמור לעיל ובהתייחס לכלל הרכוש אותו ירשה האישה ו/או קיבלה במתנה מאימה, פסקה השופטת כי לא עלה בידי האיש להוכיח כי עסקינן ברכוש אשר נטמע אל תוך הרכוש המשותף וכי יש לו זכות כלשהי בכל אותם נכסים חיצוניים.
היא אכן מצאה כי הוצג לאיש מצג מסוים כי עסקינן בבית המגורים שלו ושל משפחתו וכי באופן לגיטימי, פיתח האיש ציפייה והסתמכות על מצג וכמפורט באריכות לעיל. ואולם, אין באמור כדי ליצור התחייבות למתנה וכפי שטען האיש בעתירתו.
במקרה דנן, מדובר במתן רשות מצידה של החמות לגבר להתגורר בבית כביטוי של רצון טוב. הא ותו לא. כמו כן, רשות מסוג כזה כפופה מטבע הדברים להמשך קיומם של יחסים טובים בין הצדדים וקשה לייחס לחמות כוונה ליתן רישיון בלתי הדיר לאיש, אותו לא תוכל לבטל לעולם, גם כאשר ביתה ובעלה יתגרשו.
מגיע לו עם זאת 20% מהבית בגלל עקרון תום הלב
אני סבורה, כותבת השופטת, כי אף אם נבחן שיקולים של צדק ותום לב וכן את טענת האיש כי הסתמך על המצג של החמות ועל רשות המגורים, הרי שהפיצוי לו זכאי האיש בא על סיפוקו בשני מישורים- הן במישור טובת ההנאה שקיבל משך כל השנים בהם התגורר בבית ללא כל תמורה והן במישור שנפסק לעיל בדבר חלקו בבית המגורים בשיעור של 20% משווי הבית.
ונסכם אנו ונאמר כי פסק הדין מבטא התקדמות נוספת ואולי חדשנית שכותרתה ״שיתוף מוחלש״. במילים אחרות, סטיה מהוראות חוק יחסי ממון והרחבת מתחם השיתוף גם אם הנכס אינו רשום על שם אחד מבני הזוג.
עו"ד רפי שדמי, מומחה בדיני משפחה - ייצג את הגבר בהליך.
בית משפט לענייני משפחה בתל אביב אישר את פרסום פסה"ד כמובן בלי חשיפת שמות הצדדים.