נשיא ברזיל לשעבר לולה דה סילבה / צילום: רויטרס
בנובמבר 2014 התוודעה ברזיל אל שוטרת תנועה צעירה, לוסיאנה טמבוריני. בית משפט בריו דה ז'ניירו הרשיע אותה בהעלבת עובד ציבור, והטיל עליה קנס הגדול במידה ניכרת משכרה החודשי.
טמבוריני הפכה עד מהרה לגיבורת המדיה החברתית (המפותחת מאוד) של ברזיל. הסיבה: עובד הציבור היה שופט, שהיא עצרה במחסום, וגילתה שהוא נוהג ללא רשיון וללא ביטוח. "האם את יודעת מי אני?" הוא שאל. אלה מלים שברזיליאנים חזרו ושמעו במרוצת השנים מפי בעלי סמכות, כל אימת שהם נדרשו לכבד את החוק.
"אתה שופט", אמרה לו טמבוריני, "לא אלוהים". השופט התפקע מכעס. הוא דרש שטמבוריני תיכבל מיד באזיקים, ותובל למעצר. שוטרי התנועה שאיתה סירבו לציית. השופט השתמש בקשריו, היא הועמדה למשפט, ונמצאה אשמה - אבל לא בעיני דעת הקהל. המעשה בשוטרת מריו מילא תפקיד בתנועת המחאה שהתעוררה בימים ההם בברזיל, והניבה את אחת המערכות המסיביות ביותר נגד שחיתות בארץ כלשהי עלי אדמות.
השמאלן שאפילו הקפיטליסטים אהבו
פקע תוקפה של תרבות החסינות מפני מיצוי הדין. נשיאת הרפובליקה, דילמה רוסף, הודחה במשפט הסנאט בשנה שעברה. חקירה תמנונית של פרשת שוחד עצומת ממדים הגיעה לכל פינה של הפוליטיקה הברזיליאנית. יורשה של הנשיאה המודחת, מישל טמר, נמצא עכשיו בעיצומם של הליכים פליליים בחשד שיזם מתן שוחד.
בסוף השבוע שעבר נגזרו תשע שנים וחצי של מאסר על הנשיא לשעבר אינאסיו לולה דא סילבה, הפוליטיקאי הפופולרי ביותר בתולדות ברזיל, מקור השראה והתפעלות למיליונים, בברזיל ומחוצה לה. לולה, כפי שהברזיליאנים קוראים לו, לא סיים אפילו בית ספר יסודי, עבד שנים כפועל כפיים, ארגן איגודים מקצועיים, נרדף בידי משטר צבאי (בשנות ה-60 של המאה שעברה), עמד בראש מפלגת פועלים רדיקלית, ניסה שלוש פעמים את כוחו בהתמודדות על הנשיאות - עד שנבחר לבסוף ב-2002.
8 שנות נשיאותו של לולה עמדו בסימן גאות כלכלית חסרת תקדים, שאפשרה לו להקצות משאבים עצומים כדי להיטיב את מצב העניים. אף כי השיפור בחיי ברזיל לא היה תוצאה של שינויים מבניים - את הגאות היא חבתה בעיקר לתנודות מחירים של חומרי גלם - מיליונים חולצו מעוני וקיבלו חינוך וטיפול רפואי.
מפלגת הפועלים הפגינה אחריות למופת, ואפילו הקפיטליסטים אהבו אותה. העניים שמרו לה אמונים, והעניקו לה ארבעה ניצחונות רצופים בבחירות לנשיאות. לולה, שהחוקה הגבילה לשתי כהונות רצופות, משח את יורשתו רוסף, שניצחה פעמיים, לפני שהודחה.
לולה חרק שיניים
לולה לא עשה כל ניסיון לשנות את החוקה, כדי להאריך את כהונתו שלו. הוא נבדל בזה מנשיאים שמאליים רדיקליים בוונצואלה, בבוליביה ובאקוודור השכנות. הוא היה דמוקרטי וסובלני מהם, והוא גם היה תלוי בקואליציות מסובכות מפני שמפלגתו לא התקרבה כלל לרוב בקונגרס (פרלמנט). סקרי דעת הקהל הראו כי לעת פרישתו הפופולריות שלו נסקה אל 80% ויותר. אנשי מקצוע אמרו, שלא נראה כדבר הזה באיזושהי דמוקרטיה. הוא העניק את הרושם שלעת זקנה, הוא יסתפק במעמד של זקן המדינאים.
לולה חרק שיניים, כאשר הקונגרס של ברזיל קשר קשר נגד בחירת לבו, הנשיאה רוסף, הדיח אותה על "סילופים" בהכנת התקציב, והושיב תחתיה את סגנה טמר. זה האחרון היה שותף קואליציוני של מפלגת הפועלים, ובגד בה. לולה גמר אומר להשיב מלחמה שערה. הוא הודיע, כי יחזור ויתמודד על הנשיאות בבחירות של 2019. הסקרים הראו, שהוא ינצח.
אבל זוהרו של לולה הועם במידה ניכרת. פרשת השחיתות שהקיפה כמעט את כל המערכת הפוליטית (היא התחילה במתקן של רחיצת מכוניות, ולפיכך דבק בה הכינוי "רחיצת המכונית") לא פסחה על מפלגתו של לולה. היא נועדה להיות שונה מן המפלגות האחרות, פטורה משחיתותן, אידיאליסטית ללא דופי. למעשה התברר עד מהרה, שהיא הייתה משתתפת פעילה ולהוטה בחלוקת השלל. מיליארדים זרמו לקופותיה ולקופות מנהיגיה מחברת הנפט הלאומית ומבעלי ברית במגזר הפרטי, בייחוד קונצרן הבנייה הענקי "אודברשט" ("אודברכט", אילו דיברו גרמנית בברזיל) וענק הבשר JBS.
החשדות הגיעו עד לולה עצמו. כתב האישום הראשון נגדו היה שקיבל במתנה דירה על שפת הים, ואחר כך נהנה משיפוצים על חשבון מיטיביו. בזמנים קודמים, טובות הנאה קטנות ממדים כאלה לא היו מופיעות על המכ"ם. אבל הזמנים השתנו בברזיל. תרבות החסינות מפני מיצוי הדין פינתה את מקומה לתרבות חדשה: תובעים צעירים ונמרצים רדפו צדק, והכריזו כי ייקוב הדין את ההר.
הטלטלה בברזיל מזכירה עכשיו את זו שסיימה את "הרפובליקה הראשונה" באיטליה, בשנים האחרונות של המאה ה-20. שיטה משפטית, המאחדת סמכויות של תובע ושל שופט, הטביעה דור שלם של פוליטיקאים וחיסלה מפלגות פוליטיות היסטוריות. שיטה דומה מיררה את חייהם של פוליטיקאים גם בצרפת ובספרד. עכשיו היא עושה כן גם בארגנטינה.
להוסיף ולטלטל
כמעט 10 שנות המאסר שנגזרו על לולה בברזיל אולי לא ייצאו אל הפועל. הוא מערער, ובזמן האחרון היו סימנים שגאות התביעות וההרשעות מתחילה להתמתן. הרשעתם של שני מנהיגים בכירים, בהם יושב ראש בית הנבחרים, בוטלה. ביקורת נמתחת על עודף שאפתנותם של התובעים. אפשר שהקונגרס יחוקק חוק להענשת תובעים שהרחיקו לכת.
אבל נראה בעליל שהברזיליאנים רוצים להוסיף ולטלטל. הפוליטיקאים נמאסו עליהם. הרשעת לולה בשבוע שעבר אמנם נהנתה מתשומת לב קטנטנה בעיתוני צפון אמריקה ואירופה, אבל הדיה נשמעו בכל אמריקה הלטינית. הנשיאות אינה שקולה עוד כנגד קרנות המזבח. האוחזים בה אינם פטורים עוד מתוצאות שחיתותם, או לפחות מבירור מלא ומכאיב של החשדות נגדם.
ישראלים דווקא היו יכולים להתעניין. הם לימדו את העולם החיצון כמה שיעורים מאלפים בטכניקות של ייקוב הדין את ההר. תובעיהם ושופטיהם השליכו נשיא וראש ממשלה לכלא; והם מסירים את הכפפות בטיפולם בראש ממשלה נוסף. בישראל, תרבות החסינות ממיצוי הדין התחילה להיסדק עוד באמצע שנות ה-70 של המאה שעברה. אחת התוצאות הדרמטיות ביותר שלה הייתה התמוטטות המונופול של מפלגת השלטון, ואחר כך התמוטטות של המגזר הציבורי בכלכלה.
מתי לרדת מן הבמה
הערכת המאורעות בברזיל מתחלקת בין אלה החוששים מפני האיום הכלכלי הכרוך בחוסר יציבות (המשק התחיל רק באחרונה להיחלץ ממשבר ארוך) - ובין אלה הסבורים שההתקפה החזיתית על הממסד הפוליטי והעסקי דווקא מועילה לבריאותם של המוסדות הדמוקרטיים.
מועילה או לא מועילה, השפלתו של לולה דא סילבה מכאיבה לדור שלם של ברזיליאנים ושל לטינו-אמריקאים. עלייתו והצלחתו עוררו שיעורים בלתי רגילים של התפעמות ושל תקווה. איש לא יתענג על מאסרו ועל ייסוריו. אבל אם ערעורו יתקבל, והוא יעמוד על דעתו לחזור ולהתמודד על הנשיאות, הוא יהפוך את עצמו מסמל של אחדות לסמל של פילוג ושל קיטוב. פוליטיקאים צריכים לדעת מתי לרדת מן הבמה, גם אם נדמה להם שברית כרותה להם עם הנצח.
■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny