נפתלי בנט ויאיר לפיד / צילום: אוריה תדמור
רבים משווים את ראש-הממשלה בנימין נתניהו לנשיא האמריקני דונלד טראמפ. אך האמת המטרידה היא, שלא נתניהו הוא הגרסה הישראלית של טראמפ, אלא דווקא יו"ר "יש עתיד", ח"כ יאיר לפיד.
שניהם סוג של נערי שעשועים, בני אליטות שהתחככו בזוהר עד שהחליטו שהגיעה השעה, ולהפוך רקורד מוטל בספק להון פוליטי. זאת, גם באמצעות פיזור הבטחות שווא על "פוליטיקה חדשה", מלחמה בממסד הישן והמסואב, ושימוש בהסתה, שיסוי ומניפולציות. ועל כל הצימעס הזה פיזרו קורטוב של בורות, שאינה מוסווית ואינה מתנצלת. בדומה לטראמפ, גם לפיד בנה ועודו בונה את מעמדו הפוליטי באמצעות השילוש הקדוש של הפוליטיקה בת המאה ה-21: אידיאולוגיה נזילה, אמת חמקמקה, ושיסוי עקבי של מגזרים זה בזה.
לפיד התחיל את דרכו עם רטוריקה ארסית נגד החרדים והמתנחלים, ודרש לדעת "איפה הכסף" הנגזל תדיר ממעמד הביניים החילוני. מיד אחרי שזכה בהישג מרשים בבחירות, הוא מיהר לאמץ לחיקו את "האח" נפתלי בנט ומפלגת הבית-היהודי. מי שרוצה להתחקות אחר שורשי שטיפת המוח במערכת החינוך החילוני, מוטב שיתבע דין וחשבון מיאיר לפיד, שבמו ידיו סלל את הדרך למפלגה שבמדינה מתוקנת הייתה מוקצית מחמת המיאוס ומתייבשת בספסלים האחוריים של האופוזיציה.
הנביא הגדול של גוש המרכז-שמאל החילוני, שראה בכיבוש ובשליחיו המתנחלים רעה חולה, מיהר לחבק את המתנחלים, לרכוב על טרנד ההסתה הפרועה נגד הערבים (להם קרא "זועביז"), ולאמץ את משוואת העיוועים של הימין, שלפיה "שמאלנים הם בוגדים". שעיר לעזאזל אופנתי משמשים אותו ארגוני זכויות אדם, שנגדם הוא מסית תחת כל עץ רענן; ולעזאזל עם דמוקרטיה וחופש ביטוי.
מי שזכה בקולות בוחרים חילוניים, ליברליים, בני מעמד הביניים, גילה שהוא שכח כנראה מה זה להיות יהודי. חיש מהר נזכר במקורותיו וברוח ישראל סבא, מיהר להשתטח על אבנים, להתעטף בטליתות, לבשר ש"אין הדתה" (ובאחרונה אמר שיש הדתה), ולהודיע שהחילוניות היא בעצם זרם ביהדות - ודת היא אחלה.
זו "הפוליטיקה החדשה"? מחדליו של האיש ומפלגתו בהיותו שר מתגמדים לעומת מחדליו ביושבו באופוזיציה. במקום להפוך לאופוזיציה מיליטנטית התוקפת את מדיניותו ההרסנית של הימין; במקום למרר את חייהם של קיצוני הליכוד והבית-היהודי, ובמקום לחשוף שוב ושוב את גזל הקופה הציבורית בידי החרדים והמתנחלים, לפיד החליט להתמודד על הבסיס הפוליטי של הליכוד, שבר חזק ימינה, וזנח לאנחות את רוב מצביעיו.
אביר הפוליטיקה החדשה, הפגין התנשאות לעילא כשתקף את האיש שנבחר ליו"ר מפלגת העבודה, אבי גבאי, על חוסר ניסיונו בזירה הפוליטית. לפיד טען, כי על גבאי לבלות כמה לילות טרופי-שינה בקבינט או לנהל כלכלה במשבר, לפני שיגלה יומרה לשבת על כס ראש-הממשלה.
נניח רגע בצד את הביקורת שמתח מבקר המדינה על התנהלות הקבינט שבו לפיד היה חבר, ונתעלם מהישגיו המפוקפקים כשר האוצר. האם זו "הפוליטיקה החדשה" שלפיד מבשר עליה? הרי מנהיג בטוח בעצמו, ללא רגשי נחיתות, אדם שרוצה באמת לבנות פוליטיקה חדשה ונקייה יותר, היה מברך על בחירתו של גבאי, וקורא לו להצטרף אליו במסע להחלפת השלטון.
לפיד בלחץ, ובצר לו נחשפת מהותו האמיתית. עמוק בפנים הוא מזלזל בציבור בוחריו. הוא חושב שמדובר בציבור רדום, אימפוטנטי, המכור לתוכניות ריאליטי, שעגלתו האינטלקטואלית ריקה. אחרת, קשה להסביר איך הוא מאמין שהציבור הזה, הבייס הפוליטי שלו, יקנה את זגזוגיו התכופים, וימשיך להצביע עבורו. הלחץ הזה מתרגם גם לטקסטים הזויים שהוא מפרסם במדיה החברתית; ולאובססיה שלו לתקוף - ואפילו לחסום - כל גולש המעז להביע עליו ביקורת. מזכיר לכם מישהו?
מצביע הבוחר בליכוד או בבית-היהודי יודע מה הוא יקבל. אין להקל ראש במהפכה במונחים בן-גוריוניים שמוביל שלטון הימין, במיוחד תחת הקואליציה הנוכחית. כל אחד ממעגלי הכוח המסורתיים מפורק ומורכב מחדש ברוח החזון והאידיאולוגיה הימנית, הדתית, המשיחית. בתרבות ובחינוך, במשפט ובתקשורת, ביחסים שבין דת למדינה, שבין רוב למיעוט, שבין יהודים לערבים - כל אלה עוברים תמורה עמוקה המגדירה מחדש את אופייה של מדינת ישראל. יש שיברכו ויש שיקוננו, אך לפנינו ממשלה המגשימה את שהבטיחה לבוחריה ולמעלה מזה.
חבר אמריקני אמר לי כמה חודשים אחרי הבחירות בארצות הברית, שהוא הצביע טראמפ בגלל שנאתו להילרי קלינטון ולסיאוב הוושינגטוני. "לו הייתי יודע עד כמה לא יציב הוא טראמפ, הייתי בולע את הצפרדע ומצביע לקלינטון", הוא אמר לי. "ישנם דברים שאיתם לא משחקים, כי גורלה של האומה תלוי בהם".
מי שירצה בהמשך המגמה הנוכחית, יתכבד ויצביע למפלגות הימין. מי שנחרד מנחשול המשיחיות הפונדמנטליסטית של ממשלת נתניהו, שיתכבד ויצביע לשמאל. אך הצבעה ללפיד, היא משחק מסוכן כי אצלו אין לדעת מה מה ילד יום.
פוליטיקה אינה תוכנית ריאליטי, ומנהיגות אינה מסתכמת בגיבוב אמירות ניו-אייג' ריקות. מוטב שקהל מצביעי לפיד ייחשב מסלול מחדש; ומוטב שחבריו למפלגה - אנשים ראויים ברובם - ימצאו לעצמם אכסניה רצינית יותר.
■ הכותב הוא מרצה למדע המדינה