גם אתמול, במוצאי השבת, התכנסו מפגינים בסמוך לביתו של היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט בפתח-תקווה כדי להביע מחאה על הסחבת בחקירות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ובעד חופש הביטוי.
המשטרה ופרקליטות המדינה ניסו בשבועות האחרונים לסלק את המטרד הזה מעליהם, לעתים באופן מעורר תמיהה. למשל, כשהם נתנו פרשנות לא נכונה לפסיקת בג"ץ בנושא וביקשו להרחיק את המפגינים מרחק רב מדי מהבית, תוך צמצום חופש הביטוי שלהם. הם נכשלו.
ההפגנות נמשכות ומתעצמות, ונראה כי במקרה זה, כמו במקרים דומים בעבר - ככול שיענוהו - כן ירבה וכן יפרוץ. בעוד שבהפגנות הראשונות נכחו כמה עשרות בודדות של אנשים, אתמול בערב כבר היו מאות מפגינים.
אם מנדלבליט היה נוהג בחוכמה, הוא היה יוצא אל המפגינים, לפחות פעם אחת, ומסביר להם את עמדתו בנוגע למהלכי הבדיקות והחקירות הקשורות בראש הממשלה נתניהו. היועמ"ש אמנם לא חייב לעשות את זה, אבל כעובד הציבור החשוב ביותר במדינה אין סיבה שלא ידבר עם הציבור, גם כשהוא מטריד את מנוחתו או את מנוחת שכניו.
קיום המחאה מול בית היועמ"ש - הוא חיובי. כל אחד מאתנו יכול לנסות לבחור לחיות בשלווה, לכאורה בלי דאגות או הפתעות, אבל אפשר גם לבחור לצאת ממעגל הנוחות המדומה ולנסות לעשות שינוי. מחאה אזרחית שאינה אלימה היא דבר חשוב תמיד, ודאי כשהיא מתבססת על חששות אותנטיים של חלק מהציבור לרפיסות מצד מי שעומד בראש מערכת התביעה בטיפולו בחשדות נגד מי שעומד בראש המדינה.
האם החששות האותנטיים הללו הם נכונים? כרגע, מומלץ להתייחס אל החששות ביחס לחקירת החשדות בחשד, ולקוות שיתבדו. אמנם, חקירות נתניהו מתארכות יתר על המידה, אבל למרבה הצער לא מדובר בתופעה חריגה במקומותינו או בהפליה לטובה של נתניהו.
בדיקה של אתר "מידה" של 46 חקירות של אישי ציבור בישראל, שנחשפה בידי האנליסט נחמיה גרשוני-איילהו, לימדה כי בממוצע משך החקירה הגלויה במשטרה של איש ציבור עומד על 16 חודשים וחצי. לאחר מכן עוברים עוד 14 חודשים עד להגשת כתב אישום או סגירת התיק - ובסך-הכול שלוש שנים.
המבחן האמיתי של מנדבליט, לכן, לא יהיה במהירות ההחלטה (אם כי, גם זה חשוב מאוד), אלא בניקיון החלטה. אם מנדלבליט יצליח לקבל ביחס לנתניהו החלטות משפטיות מקצועיות ענייניות ומשוחררות מכלל הלחצים שמסביב - גם של אלה הקוראים להעמיד לדין את נתניהו וגם של אלה הדוחפים לסגור את התיקים נגדו - ניתן יהיה לומר שהוא מילא את שליחותו.
ההחלטות שיצטרף מנדלבליט לקבל הן הרות גורל. אבל, חבל שההפגנות מתמקדות בהן, ולא במעשיו של נתניהו. שכן, נכון להיום, 23 ביולי 2017, וגם ללא קשר לשאלת הפליליות או אי-הפליליות של מעשיו של ראש הממשלה, הולך ומתברר לציבור הישראלי שבנימין נתניהו נגוע בשחיתות - לכאורה.
מדובר באדם שישב וניסה (שוב, לכאורה) לסגור הרחק מעיני הציבור דילים "מלוכלכים" עם מו"ל עיתון "ידיעות אחרונות", כדי לקדם אינטרסים שלו (השיחות מוקלטות, אם כי ראש הממשלה נתניהו טוען כי הוא לא התכוון לדברים ברצינות, וכי שוחח עם מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס רק באופן תיאורטי).
מדובר גם באדם אמיד ומבוסס, שבמשך שנים קיבל לכאורה טובות הנאה ומתנות יקרות ערך, סיגרים ושמפניות, מאנשי עסקים (נתניהו אינו מכחיש את עצם קבלת המתנות, אך טוען כי אין כל פסול בקבלת מתנות מחברים).
מדובר באדם שעורך-דינו, קרוב משפחתו ומקורבו, דוד שמרון, היה מעורב ללא ידיעת הציבור בעסקאות ביטחוניות הרות גורל שמשפיעות על ביטחונו של כל אחד ואחד מאזרחי מדינת ישראל (נתניהו טוען כי לא ידע על חלקו בעסקה של בן-דודו, עו"ד שמרון); ומדובר באדם שרעייתו חשודה כי (שלא בידיעתו?) השתמשה בכספי ציבור, כדי לממן הוצאות פרטיות של משפחתה.
אז מבחינה ציבורית, אולי לא עד כדי כך חשוב מה יחליט היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. כי ציבורית, מוסרית, מה זה בעצם משנה אם היועץ יחליט כי מעשיו של ראש הממשלה נתניהו מהווים הפרת אמונים, או שקוראים לזה שוחד, או שמגיעים למסקנה שנתניהו לא חצה במעשיו את רף הפליליות? זה קרה, זה היה, זהו כבוד ראש הממשלה (לכאורה).