שרת המשפטים, איילת שקד, מובילה רפורמה חשובה בנושא שוויון הנטל בטיפול בילדי גרושים.
בארצות מפותחות כדוגמת פינלנד, בהן מתקיים שוויון כמעט מלא בין נשים לגברים, מאחורי ההורים הגרושים והילדים עומדת המדינה כגורם מאפשר, מגן וסועד.
הרעיון של שוויון בנטל חשוב גם לזקיפת קומתן של נשים בארץ, אך עדיין פערי השכר בארץ בין נשים לגברים הם גבוהים. עדיין מרבית הגברים עובדים יותר שעות עבודה ביום ממרבית הנשים, אך הן זמינות לילדים יותר בשל כך.
מבחן הזמינות ומבחן ההכנסה הם מבחנים חשובים ביותר, אלא שבנוסף לחקיקת החוקים המתקדמים, יש צורך בתשתיות של דיור, תשתיות חינוכיות, חברתיות וכלכליות שיתמכו ביישום החוק, כפי שהשרה שקד רוצה לראות אותו, ולא ככלי לדרדור ילדים לחיי עוני ומחסור או למריבות בלתי פוסקות.
המדינה מאפשרת תשתיות המצמצמות את הפרשי הזמינות והשכר בין גברים לנשים. בארץ רוח המפקד ברורה, אך האם היא באמת ישימה? פערי השכר בין גברים ונשים גדולים ביותר, אז היכן יחול השינוי? אצל חלק מהאלפיונים העליונים?
מעניין לראות מה יעלה בגורל הנשים החרדיות, שהן מפרנסות ראשיות של הבית וכעת תישאנה לחלוטין בעול גידול הילדים. הן עומדות, אגב, בהצלחה במבחן השכר והזמינות, מאחר שהבעל האברך עושה ימים כלילות בישיבה...
ברור כעת כי שני בני הזוג יבקשו משמורת משותפת, אלא שלשם כך נדרשים תנאי מחיה נאותים: גודל דירה, מספר חדרים, הפרדה בין ילדים להורים ובין בנים לבנות מגיל מסוים, קרבה למוסדות החינוך ומכאן גם קרבה פיזית של בני הזוג הגרושים זה לזו.
האם באמת יכול ציבור הגרושים והגרושות בארץ לעמוד בנטל החזקת שתי דירות משפחה מתאימות - או שבישראל ייגזר עוני על ילדים משכבות אוכלוסייה בינונית? האם גרושים רוצים להתגרש או לשחק בדלתות מסתובבות?
משמורת משותפת היא אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בעולם הטיפול המשפחתי. בארה"ב פורסמו עבודות שהראו כי משמורת משותפת היא דרך רעה להמשיך נישואים גרועים בגירושים נוראיים, ששם נוח יותר לנקום ולהכאיב.
משמורת משותפת מצריכה, בראש ובראשונה, תקשורת הורית משופרת. שום בעיה שלא נפתרה בנישואים, לא תיפתר בגירושים - נהפוך הוא: היא תחריף בכל היבט, בעיקר אם הרקע לקרע הוא פגיעה באמון.
משמורת משותפת צריכה להינתן רק לאחר קביעת תנאי סף למגורים, בהתאם למספר הנפשות העתידיות לגור יחד מחצית מימי חייהם. משרד הרווחה צריך לתת את דעתו על תנאי המחיה ויצטרך להקצות משאבי בדיקה אחת לכמה שנים או דיווחי הורים או ילדים על הרעת תנאי מגורים.
אסור שייצא שהורה ושלושה ילדים יעברו לגור בדירת 40 מ"ר, רחוקה 20 דקות נסיעה ממוסדות החינוך של הילדים, רק כדי שהצד השני יישא בכל הנטל. בהעדר חקיקה כזו, עומד להתרחש פיצוץ חברתי עז. כדאי כעת להשתכר כמה שפחות ולהטיל את הנטל הכלכלי על בן זוגך. אם אין לך קריירה ממש שווה ומסלול קידום מבטיח, כדאי לצמצם את עבודתך ולהיות זמין לילדים, ושבן הזוג השני יעבוד יותר - וישלם.
תאמרו שזה היה כך כל השנים ביחס שבין גברים לנשים, וכעת ניתנת הזכות גם לגברים לחיות מעט על חשבון הגרושה. זה נכון עובדתית. זה נכון גם כרעיון של שוויון חברתי, אלא שזה עלול לגרור "הורדת ידיים" כלכלית של שני בני הזוג ולדרדר את הילדים לעוני ומחסור.
במדינות רווחה, המדינה תעניק דיור מתאים או סיוע כספי לדיור. מגיל מסוים יקבל הצעיר סכום כסף ותמיכה בלימודים במנותק מהוריו. ואצלנו? מרבית הסיכויים שהחרדים יקבלו הגדלת קצבאות...
עלתה גם ההצעה של "הורה תקציבן". בעצם זה לא להתגרש, זה לנהל חשבון משותף עם דוחות וקבלות והידברות על כל הוצאה חריגה, אז לשם מה הגירושים? מניסיוני האישי והמקצועי, שיתוף חשבונאי חודשי הוא מתכון למריבות אין-קץ, ביזוי ושיסוי של הילדים בהורים ומעורבות יתר של מערכת המשפט.
סוגיות מודרניות בהורות קשורות לעבודתו של ההורה מהבית. האם הוא זמין או לא? לעתים, רוח החוק חשובה לקידום החברה מאשר הקשיים שהחוק החדש עשוי להערים על משפחות פרודות או גרושות.
גם בארץ עלתה סוגיית זמינות ההורים בשעות הלימודים, בעיקר כלפי ילדים קטנים - אבל לא רק כלפיהם. בפינלנד, למשל, ישנם מעונות יום ליד כל מפעל או ארגון גדול שאליו יכולים ההורים להביא את ילדם בבוקר, אלא שחלק גדול ממעונות אלה הם גם מעונות לילה ומאפשרים לנשים שהן למשל, רופאות גרושות, לעבוד במשמרות לילה ולהשתכר יותר, וכך גם בתעשייה הכבדה ובכל ארגון הפועל 24/7 או בשעות לא מקובלות.
מה כדאי לעשות? כן, לקבוע מסגרת תקציבית קבועה ל-5 שנים ולשנות אותה בהסכם כל 5 שנים. בתוך 5 שנים נעשה קיזוז אוטומטי של חודש שבו היו יותר הוצאות מול חודש שהיו בו פחות הוצאות.
בגירושים, כמו בנישואים, אין שוויון - יש הדדיות. מי שלא מבין או לא מסוגל לקבל את הרעיון, כדאי שישקול אם הוא יכול להיות הורה מספק, ואולי לא להתגרש... ממילא החוקים החדשים מצמידים את בני הזוג זו לזה בעבותות של תקשורת יומיומית.
בגילאים מסוימים יכולים הילדים להיות צד לניהול התקציב ולהחליט: סמארטפון ב-3,000 שקל או גיטרה חשמלית... יום חינוך ארוך, שיפור איכות החיים במוסדות החינוך, הכנת שיעורי-בית או אי-מתן שיעורי בית כמו בפינלנד - כל אלה יקלו על סכסוכי הורים ויורידו עול רגשי, פיזי כלכלי.
משמורת משותפת תינתן רק לאחר בדיקה של יכולות תקשורת תקינות, יכולת קבלת החלטות סבירה וכבוד הדדי סביר. אני מניחה שאם כל התנאים האלה היו קיימים, לא היה בכלל צורך להתגרש. כך או כך, החקיקה השוויונית בגירושים אסור שתדרדר את המתגרשים למריבות אינסופיות ועוני מכוון של ילדי המשפחה.
■ הכותבת מטפלת משפחתית ודטקטורנטית ל-Coaching Psychology באוניברסיטת מידלסקס.