דרור פויר / צלם: תמר מצפי
א. קודם כל, השמש. גם בטוקיו היה חם ולח, לא פחות מאשר פה, אבל השמיים היו לרוב מעוננים וחלביים. החום היה סמיך, אפף אותך ועטף אותך, אבל ברכות. כמעט ולא היה את אלמנט השמש הקופחת. פה השמיים חשופים ואכזריים. השמש ניצבת ושולחת קרניים שהולמות בראשך כמכות גרזן, חורצות בך כוויות ועל הרחובות החשופים כפלנצ'ה הן חורכות את עורך וצולות את בשרך. אני יכול לשמוע את הטססס ולהריח את עצמי נשרף. תקעו מזלג בצלעותיי ותהפכו - אני עוד רגע מוכן.
כן, אני יודע. אין טרחנות כטרחנות הישראלי השב הביתה מחופשה קצרה וישר מתחיל להתלונן ולהצביע על החוליים בבית ומורה כיצד יש לתקנם בדיעבד ולאלתר, שהרי הוא כבר מומחה בהלכות כל העולם כולו - ותעיד החותמת שבדרכון.
פעם הם היו חוזרים ומתישים את חבריהם במצגת שקופיות ארוכה כאורך הגלות, אבל היום מצגת השקופיות מוגשת בזמן אמת בקבוצות הווטסאפ, בדרך כלל בליווי מנג'ס של צילומי קבלות ממסעדות וחנויות ("תראו כמה זול פה! בארץ עולה כפול!"); וכל מה שנותר לאיש השב כדי לפרק מעט את תוגת החזרה זה להתמרמר באוזני כל מי שלא מצליח להימלט בזמן.
אני יודע את כל זה, ועדיין: כמו בבדיחה על העקרב והצפרדע - זה הטבע שלי. זה גם די כיף, חייבים להודות. מה גם שלעניות דעתי שנים של הקשבה, לפעמים בעל כורחי, לקיטורים של אחרים מקנים לי זכות חד פעמית.
אתמול באו חברים, אנחנו אחרי חופשה והם שבו מרילוקיישן של שנה בקנדה. ישבנו על המרפסת ויחד התלוננו על המדינה עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. לשבת עם חברים ולהתבאס מהמדינה - זו ציונות. לשבת עם חברים ולשנוא את המדינה - זו כבר פטריוטיות אמיתית. כשננעלה הדלת אחריהם הרגשתי שזהו, כמעט הכול יצא החוצה. עוד מעט ואני חוזר הביתה סופית, כי כמו שאמרתי בשבוע שעבר: כשם שלוקח כמה ימים להתרגל למקום חדש, לוקח כמה ימים להתרגל בחזרה למקום הישן.
ב. ביום הלפני אחרון שלנו בטוקיו הסתובבנו בין גורדי השחקים של רובע אקיהאברה, שרובם ככולם חנויות של משחקים וגאדג'טים ואולמות משחקים. פתאום התחיל לרדת גשם שוטף, ואנחנו נמלטנו אל תוך בית הקפה הראשון שמצאנו. היה זה בית קפה של משרתות. המלצריות לבושות כמו פנטזיה קולוניאליסטית של משרתות: חצאית קצרה ותפוחה, גרביונים ארוכים וסינר לבן.
זו לא הייתה אטרקציה לתיירים, היינו המערביים היחידים שם. אנשים באים, רובם המכריע גברים אחרי העבודה, ומקבלים קצת יחס חם מהמלצרית/משרתת. זה לא היה בית זונות, אפילו לא קרוב, זה היה משהו לא פחות מכמיר לב: לא מכרו שם מין. מכרו חיבה. זה היה בית חיבה.
הם ישבו שם לבד ועם כל אחד ישבה מלצרית שהייתה חמודה אליו; חייכה, צחקה מהבדיחות שלו, הייתה איתו, הקשיבה. חלקם שיחקו משחקי שולחן, חלקם שתו קפה (עם דוגמה של לב על הקצף), חלקם שוחחו או ראו דברים חמודים בטלפון - הכול כדי להפיג את הבדידות, ולו לשעה. שעה זה הזמן שמוקצב לך.
לפי מה שיכולתי לשפוט זה עבד: אנשים שנכנסו בראש שפוף ומבט עייף זקפו צוואר ובעיניהם הופיע חיוך; מישהו חיבב אותם. אומרים שמבדידות האנשים הופכים קשים. ממה שיכולתי לראות, הם בעיקר הופכים פריכים. טבול אותם לרגע קט בנוזל חמים ומתוק והם נמסים. "קפה הבית" קראו למקום, וזה הזכיר לי משפט יפה של הרמן הסה: "במקום בו מצטלבות דרכים ידידותיות נראה העולם כולו, לשעה קלה, כבית".
ג. אולי במקומות אחרים. בישראל, שהיא הבית האמיתי, הדרכים לא כל-כך ידידותיות - מאז שחזרתי אני אחוז אימה משתקת בכל נסיעה ולא משנה אם היא באופניים, באוטובוס או במונית. כל רגע הוא דריכה על סף המוות. אני נותן לזה כמה ימים וזה עובר. גם לרעש וללכלוך אתרגל ודאי במהירות; כרגע מרכז תל אביב נראה לי כמו אתר בנייה בתוך מזבלה שבלב מדבר.
בעצם, כמו מחנה פליטים בפאתי כפר פחונים בדואי לא מוכר, שנמצא על שטח אתר הבנייה שבתוך המזבלה שבלב המדבר. כולם צריכים לצעוק כדי להתגבר על הרעש מחריש האוזניים של המשאיות והדחפורים. בפעם הראשונה שיצאתי מהבית אחרי שחזרתי הסתער עליי עורב. בחיי.
אין כמו בבית. את הישראלים היה כיף לפגוש מחדש. להתרשמותי, כל עניין חקירות נתניהו עושה טוב לאנשים. זו האמת. עקבתי אחרי האירועים גם בניכר, כמובן, אבל זה בכלל לא אותו דבר. כמו ההבדל בין לראות משחק ולשחק. חזרתי הביתה אחרי שבועיים וחצי וכולם - מכל הצדדים - דרוכים, מתוחים, נרגשים, נלהבים, לוהטים, כועסים, זעמם קדוש.
כולם נראים צעירים ב-20 שנה, עיניהם בורקות, עורם מתוח, ששים כסייחים אלי קרב. כולם צודקים וצדקו לאורך כל הדרך, כולם יודעים הכול וידעו כל הזמן, השורות צפופות, הנשימות שטוחות, הלב פועם, האדרנלין גבוה. הישראלים פשוט בהיי. עפים על עצמם - העולם נעלם. זה רק אנחנו עכשיו, בלי פלסטינים, בלי איראנים, בלי אמריקאים ובלי טורקים. עושים את הדבר שלנו.
נחמד לראות את כולם ככה.
ד. בכל מקום ששהינו בו ביפן אפשר היה למצוא ליד המיטה פנס ומשרוקית (לפעמים גם כלי חפירה קטן), למקרה של אסון טבע או רעידת אדמה. באחד הלילות בשבוע שעבר התעוררנו בטוקיו מרעידת אדמה בעוצמה של 5.5 בסולם ריכטר (אם כי רחוק, בים). זה היה מרגש. הרבה פעמים אני שואל את עצמי איך אתנהג בשעה של אסון טבע (פה, איך שחזרתי, שאלו אותי מה הייתי עושה בשעת פיגוע טרור). יומיים אחרי שחזרנו צפוי היה להגיע לטוקיו טייפון ברמה 5. מצד אחד הוקל לי, אבל מצד שני, תחושת פספוס - כמה יפה ומרשים זה יכול היה להיות.
שבוע קודם הגענו לאזור של גייזרים ומעיינות חמים, כמה מאות קילומטרים מטוקיו, רק כדי לגלות שכל האזור נסגר לתנועה, ואפילו הרכבל, שעליו כל-כך בניתי, מושבת. למה, שאלתי. התפרצות של גז וולקני, אמר לי האיש. התרגשתי; אני רגיל שדברים מתבטלים בגלל שביתות, תאונות או חגים. דברים שאתה יכול להתעצבן מהם. אבל מה אתה יכול לעשות מול התפרצות של גז וולקני ממעמקי האדמה, מלבד לקוד קידת כבוד בסגנון הסמוראים האשכנזים.
מה שכן, המלון שהגענו אליו באותו לילה ישב על נביעה, ורק התחושה של לעשות אמבטיה במים שצפו מהתהום ולא סתם התחממו באיזה דוד יכולה לבדה לנקות אותך מבפנים החוצה. היפנים מתקרצפים בקפידה ולאורך זמן לפני שהם נכנסים למים. זה היה יפה בעיניי, כי למה מי אתה שתלכלך את המים?
העניין הוא ששם האדמה כל הזמן רועדת וכדור הארץ מבעבע. גם פה האדמה לוהטת ומסעירה את הרוחות; אבל איזה הבדל גדול: שם זה מבפנים החוצה, פה זה מלמעלה למטה - השמש קופחת בשמיים ובני האדם כופים את עצמם על האדמה. רבים מי יהיה "אדון הארץ". מצחיקים כאלה. כאילו שלארץ יכול להיות אדון. כשאתה על פי תהום אמיתית אתה מבין את זה טוב יותר, אני משער. פה, רוב התהומות מדומיינים והדמיון, תגידו עליו מה שתגידו, הוא גמיש יותר מהר געש. את הבולענים האמיתיים אנחנו מדחיקים.
בקיצור, כיף לחזור.