משה אשר / צילום : אוריה תדמור
אחת התלונות הנפוצות ביותר בקרב השכירים במשק היא כי נטל המס המוטל על כתפיהם כבד מדי. בקשה לתביעה ייצוגית חדשה שהוגשה השבוע לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, מתרגמת את התחושות והתלונות הללו לעילה משפטית: בתביעה, ובבקשה לאישורה כייצוגית בהיקף 844 מיליון שקל, נטען כי מס הכנסה גובה מכל העובדים השכירים במשק מס ביתר. זאת, על-פי הנטען, כתוצאה מחישוב סכום המס כנגזרת מגובה שכר העובדים, בטרם קוזזו משכרם כלל ההוצאות המותרות לניכוי - בהם דמי הביטוח הלאומי.
התביעה - שהוגשה באמצעות עו"ד רועי נחום ועו"ד אסף זמיר ממשרד זמיר-נחום ושות' - נוגעת לגביית מס הכנסה מכל העובדים כשכירים. לפי פקודת מס הכנסה, על הרשות לגבות את המס מתוך "ההכנסה החייבת" - היינו מתוך שכר העבודה ברוטו לאחר שנוכו ממנו כלל ההוצאות המותרות לניכוי.
לטענת התובע, לירון ועקנין, רשות המסים פועלת בניגוד לכלל הזה, כאשר "באופן גורף ועקרוני איננה מאפשרת לשכירים לנכות משכרם החייב במס הוצאות שהוציאו בגין דמי הביטוח הלאומי".
דמי הביטוח הלאומי מורכבים, בין היתר, מתשלום המשולם עבור רכיב "אבטלה" ועבור רכיב "אמהות". מדובר בשני רכיבים אותם מחויב להוציא כל עובד שכיר במשק. לטענת התובע, רכיבים אלה מאופיינים בכל הפרמטרים המוכרים בחוק ובפסיקה המחייבים הכרה בהם כהוצאה לצורך ייצור הכנסה, כך שקיימת חובה לנכותם מהשכר החייב במס. על כן, נטען, "מדיניות רשות המסים וסירובה הגורף להכיר בדמי הביטוח הלאומי כהוצאה מוכרת - משמעה חיוב מס הכנסה ביתר ושלא כדין".
עוד נטען כי התנהלות הרשות עולה כדי גביית מס בהיעדר סמכות, תוך עשיית עושר ולא במשפט.
השאלה המשפטית בה בית המשפט מתבקש להכריע היא אם הוצאה שהוציאו עובדים שכירים במשק בישראל בגין רכיב "האבטלה" ורכיב "האמהות" המגולמים בדמי הביטוח הלאומי, מהווה הוצאה שיש להפחית מסך השכר החייב במס של העובדים.
ועקנין מציין בתביעה כי "תשלום מס הכנסה המוטל על אדם, אינו מוטל על הכנסתו 'הגולמית' אלא על 'הכנסתו החייבת' - כלומר על הכנסתו לאחר הניכויים, הקיזוזים והפטורים שהותרו להפחתה מהכנסתו, לפי כל דין".
לדבריו, מאחר שדמי הביטוח הלאומי הם הוצאה שבה העובד השכיר מחויב בתשלום במסגרת עבודתו וכתנאי להעסקתו - הרי שבהכרח מדובר בהוצאה שהוצאה בייצור ההכנסה, ולכן היא מותרת לניכוי. "כל הוצאה שוטפת שהוצאה לצורך ייצור הכנסה, המשתלבת בתהליכו הטבעי של מקור הפרנסה, היא הוצאה שיש לנכותה מהכנסתו החייבת במס של הנישום - למעט אותן הוצאות שהמחוקק קבע שלא יוכרו כהוצאה המותרת לניכוי", מצוין בתביעה.
לפיכך, נטען, "כאשר רשות המסים שוללת את האפשרות לנכות הוצאה שהוציא לצורך ייצור הכנסתו מסך הכנסתו החייבת במס, שקול הדבר להטלת 'מס ביתר', שכן הכנסתו הנלקחת בחשבון לצורך קביעת החיוב במס גבוהה מהכנסתו האמיתית".
לצורך התביעה ערך ועקנין הערכה כללית של היקף הנזק לציבור השכירים בארץ, המבוססת על נתונים שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפיהם מספר המועסקים השכירים במשק עומד על 3.7 מיליון עובדים, והשכר החודשי הממוצע במשק בשנים הרלוונטיות לתביעה עמד על 9,576-10,104 שקל. לאחר חישוב "שמרני" לפי שיעור מס שולי אחיד בגובה של 20%, הגיע התובע לסך כולל הנאמד של כ-844.6 מיליון שקל שצריכים לטענתו להיות מוחזרים לציבור.
התובע מציין עוד בתביעה כי הוא פנה לרשות המסים, במטרה שתאפשר לו לקזז מסך הכנסתו החייבת במס תשלומים שביצע בגין דמי הביטוח הלאומי, אך לטענתו בקשתו נדחתה. "רשות המסים סירבה להכיר בהוצאות שהוציא בגין תשלומי דמי הביטוח הלאומי כהוצאה מוכרת, על אף שדמי הביטוח הלאומי משולמים לצורך כיסוי ביטוחי של הנישום, להבטחת כושר השתכרותו", נטען.
לטענת התובע, בדיקה שערך גילתה כי אין מדובר בטעות שנעשתה בעניינו בלבד, אלא מדובר במדיניות חיוב מכוונת מצד רשות המסים. על-מנת לוודא כי אכן מדובר במדינות חיוב שגויה ולא בטעות טכנית בעניינו, פנה ועקנין אל רשות המסים במכתב, בו הוא מבקש להבהיר לרשות כי חובה עליה לחשב את מס ההכנסה החל על כלל העובדים השכירים במשק בישראל, רק לאחר שנוכו משכרם כלל ההוצאות המותרות לניכוי, לרבות התשלום בגין דמי הביטוח הלאומי.
אולם, במכתב תגובה דחתה רשות המסים בראשות משה אשר את טענתו, וציינה כי התשלומים בגין דמי הביטוח הלאומי הם תשלומי חובה המוטלים מכוח חוק, שלא ניתן להתירם בניכוי, בהיעדר הוראת חוק ספציפית המאפשרת זאת.
התביעה הוגשה בסיועם של רו"ח סלי איילון ורו"ח אדי קופמן.