בסיפור הגובל בקפקאיות, התברר לאחמד אבו אל-היג'א כי סניף הדואר שלו מונע גישה לשירותים ציבוריים. אולם, בפסק דין שניתן השבוע בעליון, בוטל האישור שקיבל אל-היג'א מבית המשפט המחוזי לנהל תביעה ייצוגית נגד הדואר בעקבות המניעה הזו, ואל-היג'א ימשיך להתאפק בביקוריו התכופים בדואר.
מניעת השימוש בשירותים ("מתקנים תברואתיים", בלשון פסק הדין) יכולה היתה להסתכם באי-נוחות קלה בלבד, עבור רבים, אולם היא הפכה למטרד של ממש עבור אל-היג'א, שבמסגרת עבודתו נזקק באופן שוטף להגיע לסניף. הדבר הגיע לידי כך שנאלץ לרכוש פעמים רבות מוצרים בחנויות סמוכות לדואר, רק כדי להשתמש בשירותים שלהן - והוא החליט לבדוק את המצב בחמישה סניפים אחרים. בכולם, לטענתו, נענה כי אין שירותים בסניף או שהם אינם זמינים לציבור הרחב.
אל-היג'א הגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד דואר ישראל בע"מ - כיום חברה ממשלתית - ובנק הדואר (חברה-בת שלה), בשם כל הלקוחות שביקרו ב-700 הסניפים שמופעלים על-ידן בשבע השנים שקדמו להגשתה של בקשת האישור. הטענה הייתה שהתנהלות זו נוגדת, בין השאר, את הוראות התברואה (מכוח תקנות התכנון והבנייה).
הוראות מחייבות
בית המשפט המחוזי אישר את ניהול התביעה הייצוגית, לאחר שקיבל, לבקשתו, את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בסוגיית מעמדן הנורמטיבי של הוראות התברואה ותחולתן על סניפי דואר. עמדת היועץ קבעה כי להוראות - מאז 1970 - תוקף המחייב את סניפי הדואר, אולם הנוסח שלהן בשעת הגשת הבקשה להיתר בנייה עבור כל סניף - הוא הקובע חובת התקנת שירותים.
עוד צוין בעמדת היועמ"ש כי עבור כל סניף דואר יש לבחון את חובת התקנת השירותים הציבוריים בו בהתאם לשני פרמטרים: הראשון - המועד שבו הוגשה הבקשה להיתר בנייה לאותו הסניף, ונוסח הוראות התברואה באותו המועד; והשני, סוג הנכס שבו שוכן הסניף. סניף דואר הממוקם במבנה מסחרי איננו "מבנה ציבורי", קבע היועץ, ונחיצות השירותים נבדקת על-פי מספר העובדים והמבקרים בו, ולא על-פי גודלו (כמו בסניף שהוא במבנה ציבורי רגיל).
בית המשפט המחוזי הכריע כי אף אם בוצעו תיקונים שונים בהוראות במהלך השנים, הרי שבכל מקרה חזקה שלא חל שינוי לגבי עצם הצורך בהתקנת שירותים בסניף. נקבע כי סוגיית הנתונים של גודל הסניפים השונים ומספר המבקרים בהם היא סוגייה שיש להותיר את הדיון בה לתובענה הייצוגית.
אי-עמידה בנטל ההוכחה
את התמונה הזו הפך השבוע בית המשפט העליון, כשביטל את פסק דינו של המחוזי, מבלי להחזיר אליו את הדיון בו. העליון חזר על קביעותיו של היועץ, אך לא קיבל את החלטת המחוזי בהמשך להן.
"השאלות המרכזיות המתעוררות בענייננו הן האם הייתה מוטלת לכאורה על רשות הדואר ובנק הדואר חובה חוקית להתקין בסניפיהם מתקנים תברואתיים הנגישים לציבור הרחב, והאם ובכמה סניפים הפרו הנתבעים חובה חוקית זו, ככל שהיא קיימת", חידד את הסוגייה בית המשפט העליון, בפסק דין של הנשיאה הבאה, השופטת אסתר חיות. בניגוד לעמדת המחוזי, קבעה חיות כי אל-היג'א "לא עמד בנטל להוכיח קיומה של אפשרות סבירה ששאלות אלו יוכרעו לטובתה של הקבוצה המיוצגת".
למסקנה זו הגיע העליון נוכח העובדה שאל-היג'א לא הציג בפני המחוזי את תקנות התברואה התקפות ביחס לשנת הקמה של כל סניף מחמשת הסניפים שבבקשה לאישור, וגם לא הציג - או ביקש לקבל - נתונים כלשהם בנוגע למספר העובדים והמבקרים בסניפים, או בקשר לשטחם של סניפי דואר הממוקמים בתוך מבנים מסחריים. "בנסיבות אלו", קבעה חיות, אל-היג'א "לא ביסס כנדרש, ולו לכאורה, את טענתו, לפיה ישנה חובה חוקית להתקין שירותים ציבוריים בסניפי הדואר".
עוד קבע בית המשפט העליון כי אל-היג'א נדרש היה להוכיח שדואר ישראל ובנק הדואר הם אלו שביקשו (או שהיה עליהם לבקש) את ההיתרים לבניית המבנים בהם סניפי הדואר, והוכחה זו לא התקיימה.
השופטת חיות אף ציינה כי "שקלתי אפשרות להחזרת הדיון בבקשת האישור למחוזי, על-מנת שהחסר יושלם, אך בנסיבות שתוארו - משמעות הדבר היא מתן אפשרות לניהול ההליכים בבקשה מחדש". היא הדגישה כי "פתיחת פתח כזה למי שלא הציג תשתית ראייתית ומשפטית ברמה הנדרשת בשלב בקשת האישור (לניהול תביעה ייצוגית - מ' ר') - אינה רצויה".
חולשת הייצוגית
פסק הדין אמנם מותיר על כנה תוצאה שנדמית אבסורדית, לפיה המשתמשים בסניף הדואר אינם יכולים להסתמך על העובדה שימצאו שם שירותים לשימושם האישי - אך הוא מדגים למעשה את חולשת התובענה הייצוגית בתחום של שינוי מדיניות כללית של גופים שונים.
במקרה הנדון היו אלו "דואר ישראל" ומשרד הפנים האמון על הוראות התברואה מ-1970 - שני גופים היכולים להחליט על הקמת שירותים בכל סניף דואר ללא תלות בנוסח כזה או אחר של הוראות מלפני כמעט יובל. עד לשינוי המיוחל, או עד לייצוגית שיגיש מי שיציג תשתית ראייתית מספקת - ימשיכו להתאפק הבאים בשערי סניף הדואר, או לקנות מים בחנות שלידו.