נשים בגיל פרישה / צילום: Shutterstock א.ס.א.פ קרייטיב
1. לכאורה, יש בהצעת החוק לדחיית גיל הפרישה את כל המרכיבים הנכונים. לכאורה, ההצעה מתיישבת עם המגמה העולמית של התמודדות עם האיום הכלכלי-אסטרטגי שנכתב עליו כאן ביום חמישי האחרון: הזדקנות האוכלוסיה והעלייה בתוחלת החיים, שמציבות אתגר גדול מבחינה תקציבית ומבחינה תעסוקתית.
כזכור, המוסד לביטוח לאומי שילם בשנה האחרונה 932 אלף קצבאות זיקנה ושארים, ומדובר בקצבאות שלרוב הדעות הן נמוכות יחסית ולא מאפשרות קיום בכבוד למעוטי יכולת. העלייה בתוחלת החיים (המבורכת כמובן, שאיש לא יטעה) עושה את שלה: בישראל תוחלת החיים כיום היא בין הגבוהות בעולם - כ-80 שנה לגברים ו-84 שנה לנשים. על פי הערכות, בעוד כ-20 שנה ואף פחות מכך, תעמוד תוחלת החיים בישראל על 84 לגברים ו-89 לנשים. כתוצאה מכך, ב-2034 יהיו 1.6 מיליון איש שיקבלו קצבאות זיקנה, כ-15% מהאוכלוסיה. מדובר בתשלום של כ-44 מיליארד שקל לקצבאות זיקנה ושארים בלבד בערך נוכחי, לעומת כ-26 מיליארד שקל כיום.
נוסף על כך, כתוצאה מהזדקנות האוכלוסייה, באופן טבעי, צפוי מספר הנזקקים לטיפול סיעודי להכפיל עצמו ויותר ב-20 השנים הקרובות לכ-44 אלף איש, בהשוואה לכ-163 אלף איש שמקבלים היום שירותי סיעוד. מדינה שלא תתכנן כראוי את שוק הפנסיה, שוק התעסוקה ושוק הסיעוד, תמצא את עצמה בבעיה קשה. תוסיפו לכך את הבעיה הדמוגרפית, הדי ייחודית לישראל (ונחזור אליה בהמשך), ותקבלו פצצת זמן תקציבית מתקתקת. לישראל יש "הנחה" בעניין העלייה בתוחלת החיים: האוכלוסיה שלה עדיין צעירה יחסית למדינות OECD.
2. ההצעה של ח"כ מרב מיכאלי וח"כ דוד ביטן, מנסה להתמודד עם הבעיה על ידי ביטולו-הגמשתו של גיל הפרישה. במדינות אחרות מתמודדים עמה על ידי העלאת גיל הפרישה לנשים ולגברים כאחד, ובמקביל יש מגמה של צמצום הפער בין נשים לגברים בגיל הזכאות לפנסיה מלאה. ישראל עדיין לא הצטרפה למגמה הזאת, והצעת החוק הנוכחית מבקשת לצרף אותה.
3. הרציונל של הצעת החוק, אם כן, נכון, ועם זאת היא תהיה לא פרקטית אם המדינה לא תסדיר את שוק התעסוקה, שכיום, בלשון המעטה, רואה בהעסקת מבוגרים נטל. הבעיה אינה גיל הפרישה, אלא אפשרויות התעסוקה של מבוגרים. אם שוק התעסוקה יהיה חסום בפני רובם, אז מה הועילו חכמים בתקנתם? האוצר אמנם יחסוך בקצבאות, אבל חלק מהמבוגרים ייפלו לעוני מפני שלא תהיה להם תעסוקה ולא קצבאות זיקנה עלובות ממילא. השילוב של העלאת גיל הפרישה עם אפשרויות תעסוקה מעטות או לא קיימות הוא מרשם לפגיעה קשה באוכלוסיות חלשות.
4. הצעת החוק קובעת כעיקרון שמעסיק לא יחייב עובד לפרוש מעבודתו. היא מאפשר מעסיק לחייב עובד או עובדת לפרוש בגיל 67 רק אם התקיימו כמה תנאים: המעסיק זימן את העובד לבצע "בדיקה תפקודית" והמעסיק עשה "בתום לב" מאמצים להמשיך להעסיק את העובד במשרה מלאה או חלקית באותו תפקיד או בתפקיד אחר ההולם את מצבו התפקודי.
יסלחו לנו מנסחי החוק, אבל זה לעג לרש. אם הצעת החוק סומכת על טוב לבם של מעסיקים שיבצעו "בדיקה תפקודית" או שיפעלו "בתום לב" למען העסקת מבוגרים, היא אינה מחוברת למציאות. היא מתאימה למקצועות של צווארון לבן, שבהם כהגדרת מנסחי ההצעה עובדים נמצאים "בשיא כוחם". אבל מה עם עובדי הצווארון הכחול, שלא ממש נמצאים בשיא כוחם ואפשרויות התעסוקה שלהם מאוד מצומצמות? הצעת החוק של מיכאלי וביטן הפקירה אותם.
5. בסוף השבוע, לאחר פרסום הטור על הזדקנות האוכלוסיה, שלח לנו עו"ד דורון ויסברוד מסמך מעניין מאוד שכתב על קידום תעסוקת מבוגרים - מסמך הרבה יותר רלוונטי מהצעת החוק הלא ממש מחוברת למציאות של מיכאלי וביטן.
ויסברוד העלה את שתי הבעיות המרכזיות של העסקת מבוגרים: הראשונה, ששוק העבודה סגור כמעט הרמטית בפני הצטרפות עובדים מבוגרים; השנייה, שמקומות עבודה פולטים עובדים המתקרבים לגיל הפרישה (כלומר לקראת ואחרי גיל 60), בין היתר במסגרת תוכניות "פרישה מרצון" (בדרך כלל זה די מחוסר ברירה).
"שתי התופעות מוכרות וידועות", כותב ויסברוד, "אך בהיעדר מידע מוסמך קשה להתמודד איתן. בנושא הראשון קשה לחולל שינוי, שכן זכותו של מעביד לקבל עובדים כראות עיניו. לאור עובדה זו, מתגבר הצורך להתמודד עם הנושא השני. זאת עקב הקשר בין שני הנושאים - סיכויי עובד מבוגר הנפלט ממקום עבודה קיים למצוא מקום עבודה חדש מזעריים. לכן השארת עובדים מבוגרים בכוח העבודה כרוכה בהמשך העסקתם במקומות עבודה קיימים. גם כאן חופש ההתקשרות מקשה על התערבות חיצונית, שכן אין לדעת מה המניעים לסיום יחסי עובד-מעביד בכל מקרה ומקרה. פתרון אפשרי, כמו בתחומים רבים נוספים, הוא הגברת השקיפות וכדברי כב' השופט ברנדייס, אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר".
ויסברוד מעלה הצעה מאוד פרקטית: מעסיקים גדולים יחויבו לפרסם נתונים סטטיסטיים על תעסוקת מבוגרים. הפרסום יכול להיעשות בדוח הכספי, בדוח אחריות חברתית, באתר אינטרנט או בכל אפיק אחר.
הנה כמה דוגמאות שנותן ויסברוד לנתונים שיפורסמו: התפלגות הפרישה מהגוף המדווח לפי גיל (כלומר שיעור הפורשים בכל גיל וגיל); שיעור העובדים שהועסקו בגוף המדווח בגיל 55 שהתמידו בעבודתם עד גיל הפרישה על פי חוק (67 אצל גברים); נתונים על סיבת הפרישה של עובדים מעל גיל 55 (כמה פרשו עקב חוסר יכולת, מצב בריאותי, בקשה יזומה של העובד, ירידה בתפקוד וכיו"ב); נתונים על תביעות שהוגשו נגד הגוף המדווח על ידי עובדים ועובדים לשעבר שגילם עולה על 55 בבתי הדין לעבודה; נתונים על עובדים הממשיכים לעבוד אחרי גיל הפרישה; נתונים על עובדים מעבר לגיל 55 המועסקים בחברה בתפקיד הנופל ממעמדם בחברה; מספר העובדים החדשים שגילם עולה על 55 שהתקבלו לעבודה.
הנתונים, מציע ויסברוד, יפורסמו מדי שנה ויתייחסו לחמש השנים האחרונות. גיל 55 נבחר כאן באופן אקראי, וניתן כמובן לקבוע כל גיל אחר. "מטרת הפרסום תהיה כפולה: מצד אחד חשיפת המציאות תשמש גורם מרסן של מעבידים במהלכיהם להצערת כוח האדם. קבוצת הגיל המדוברת היא בעלת כוח קנייה לא מבוטל והצטיירות מעביד כנוהג בגילנות עשויה להביא לפגיעה תדמיתית. מצד שני, שימוש בכלים משפטיים כרוך בהוכחת הפליה על רקע גיל. דבר זה קשה ללא נתונים מצרפיים. הפרסום המוצע יביא להחלפת תחושות במידע מוסמך. הדבר יאפשר גיבוש תביעות ייצוגיות על רקע גילנות וכך יהווה גורם מרתיע".
מסקנתו של עו"ד ויסברוד הגיונית: "במקום הנהגת רגולציה מכבידה, שזוכה כבר כיום לביקורת ציבורית רחבה ופעמים רבות איננה אפקטיבית, פרסום המידע יביא לרגולציה עצמית של המעבידים ולאכיפה פרטית הן במישור התדמיתי מול ציבור בעל כוח קנייה ניכר והן במישור האיום של ליטיגציה משפטית". תנו לזה צ'אנס, מסיים ויסברוד, ההצעה יכולה להביא לגידול בשיעורי ההשתתפות בכוח העבודה של האוכלוסייה המבוגרת. הוא צודק. לא הצעות חוק כדוגמת זו של מיכאלי-ביטן יפתרו את הבעיה, אלא רק הצעות מהסוג שויסברוד העלה.
6. נוסף על בעיית הגילנות, יש בעייה דמוגרפית מאתגרת בישראל שיהיו לה השלכות כבדות על הקצבאות בפרט ועל שוק התעסוקה בכלל. בשנים הקרובות צפויות האוכלוסייה הערבית והאוכלוסייה החרדית להוות חלק גדול יותר באוכלוסייה בכלל, ובאוכלוסייה בגיל העבודה בפרט (ראו גרפים). כיום שיעור ההשתתפות בכוח העבודה ורמת הפריון של אוכלוסיות אלו נמוכים בהרבה מאלו של יתר האוכלוסיה, למרות השיפור שחל בשנים האחרונות. זו עוד פצצת זמן מתקתקת.
eli@globes.co.il
