מעבר ההרים Colle delle Finestre/ צילום: אורלי גינוסר
אפשר לתאר את האלפים במספרים מוחלטים, ולספר שאורכם 1,000 קילומטרים, ששטחם משתרע על פני 250 אלף קילומטרים רבועים ושהם חוצים 7 מדינות. אי אפשר בלי להזכיר את הפסגה הגבוהה ביותר מבין אלפי הפסגות שלאורכם - המונבלאן, 4,801 מטרים של הר מחודד המזדקר אל-על, עוטה לבן רוב ימות השנה, שצדו האחד באיטליה והאחר בצרפת. כמו המונבלאן, גם אני חזרתי מהרי הקסם עם לב חצוי. מחצית אחת השארתי באיטליה ואת השנייה בצרפת, ולו הייתם שואלים אותי בשטח בזמן אמת היכן אני נמצאת בכל רגע נתון, סביר להניח שלא הייתי יודעת לענות בוודאות.
האלפים המערביים מלווים את קו הגבול הפתלתל בין שתי המדינות עד הים התיכון, והגבול המזגזג והחמקמק, חוצה גבעות ויערות, מעברי הרים, נהרות ונחלים, מתעלם מקווי המתאר ומתעתע במטייל - ובעיקר באוריינטציה שלו. אנחנו טיילנו באזור הדרומי של הרכס, והיו ימים שהתעוררנו באיטליה, חצינו לצרפת, חזרנו לאיטליה והלכנו לישון בצרפת - מבולבלים ושמחים.
אל היערות
נחתנו במילנו, העיר השנייה בגודלה באיטליה, בירת מחוז לומברדיה, המאוכלס ביותר במדינה, ונסענו מערבה דרך מחוז פיאמונטה, חבל הארץ השני בגודלו (אחרי סיציליה), שגודלו כשטח ישראל. עקפנו את טורינו, העיר של פיאט, שבה גם הומצאו השוקולד המוצק ואפילו הגריסיני, והגענו למרגלות האלפים. עם הכניסה לטריטוריה האלפינית חלפנו על-פני מבצר ימי ביניימי עצום על אחד המצוקים בשולי הדרך, שהיה הסנונית הראשונה לעוד מבנים שכאלה שפגשנו במרחב. היעד היה עיירת הסקי ברדונקיה (Bardonecchia), קודקוד אחד במשולש דמיוני שבמרחביו טיילנו.
בחורף ברדונקיה, כמו רוב עיירות הסקי באלפים, הומה אדם. יש בתי ספר לסקי ובתי מלון, כמו ב-Cianfuran שבה ביקרנו, מעברים תת-קרקעיים בין המבנים וחניונים סגורים לרווחת הגולשים. מי שחובב קור, שלג וסקי יאהב את האזור בחורף, כי ברדונקיה שוכנת בעמק צר שההרים עוטפים אותו מכל עבר ויוצרים נוף דרמטי להפליא.
אבל באביב ובקיץ האלפיניים חווה האזור מטמורפוזה מוחלטת. ברדונקיה הופכת לעיירת קיט רגועה, בתי מלון רבים מתרוקנים, אין צפיפות והחיים נמשכים בעצלתיים איטלקיים אופייניים. הנהרות והנחלים גועשים במרץ, והתפאורה ההררית הדרמטית נותרת על כנה, בלתי נתפסת ביופייה. שלוגיות קטנות מעטרות את קצות הפסגות, העצים צובעים את ההרים בירוק ובין לבין שלל פריחות מרהיבות. האביב והקיץ האלפיניים הם שעתם היפה של ההרים, והזמן האידיאלי בעיניי לטייל בהם. בתחילת האביב עדיין קר, אבל ככל שמעמיקים לקיץ הקור מטפס ומתנחל באזורים הגבוהים יותר, ובעמקים חמים ונעים.
כיוון שהצטיידנו ברכבי שטח, טיפסנו להר רושמול (Rochemolles) שמתנשא מעל לעיירה. חצינו יערות מחטניים צפופים, שהלכו והתמעטו ככל שהגבהנו. הנהר שליווה אותנו משמאל נגמר באחת בסכר גדול שעצר אגם רחב ידיים - אגם רושמול. עוד מעט קט התפתלנו עם השביל צופים לנוף שהשארנו מאחור והגענו אל ה-Rifugio Scarfiott - תחנה למטיילים שבה אפשר לעצור ללינה וארוחה. התחנות הללו הוקמו עוד בימי הביניים ואף קודם לכן, כמקומות מחסה ללילה לנוסעים ולצליינים בדרכם אל מקומות קדושים ואל כנסיות מפורסמות.
תחנות כאלה פזורות ברחבי האלפים, ומשמשות מפלט ואתנחתא בדרכם של הצועדים, המטפסים וההולכים בשבילי ההרים - והם רבים. במהלך הנסיעה הגיחה מולנו קבוצת מטיילים קטנה מאחד המדרונות התלולים לעבר ה-Rifugio, בדרכה לסיים עוד יום הליכה.
גובה ההרים כאן מתנשא לכ-3,200 מטרים, וכדאי לצאת לטיול רגלי כדי להרגיש את הסביבה. הפריחה באזורים הגבוהים מאוד מיוחדת, רוב הפרחים קטנים, אך הם במקבצים צפופים שיוצרים כתמי צבע מרעננים על רקע הסלע האפור של ההרים. פני השטח המוריקים הם אנטי תזה לצחיחות שנגזרת עליהם עם בוא החורף, והיופי פתח לנו את הצ'קרות והרחיב את הלב.
אקשן לכל גיל
מברדונקיה המשכנו לקדקוד השני במשולש - העיר Barcelonet שבצרפת. בדרך אליה חצינו את סוזה (Susa), עיר עתיקה שישבה על נתיב המסחר בין איטליה לצרפת עוד מימי האימפריה הרומית, ונותרו בה שרידים אופייניים, כמו אמפיתיאטרון, קשת אוגוסטוס וקתדרלה. מפאתי העיר התחלנו לטפס לגובה. חצינו יער עבות של עצים רחבי עלים, עוקפים רוכבי אופניים אמיצים שדיוושו במדרון התלול מעלה.
בגובה 1,500 מטרים התחלפה הצמחייה לעצים מחטניים, שמאפיינים את הגבהים האלפיניים, אבל גם הם הלכו והידלדלו ככל שהגבהנו. ב-1,900 מטרים השטח כבר היה חף מעצים, ושלטה בו צמחיית בתה נמוכה עם מעט שיחים והמוני פרחים שהשתוללו בחן. במעבר Colle delle Finestre עצרנו לתצפית מרהיבה. בגובה 2,176 מטרים עמדנו, רגלינו באיטליה, ובאופק מחכה צרפת. בתפר האסטרטגי הזה ניצבו שרידי מבצר צבאי מסוף המאה ה-18, ששימש במאבקים הבלתי פוסקים בין שתי המדינות, שנמשכו עד מלחמת העולם השנייה. על הקירות הותירו חיילים חריטות, תאריכים וכתובות עם סמל הקרבינרי האיטלקי, גרפיטי בן עשרות שנים. אחד מהם נחרט בדיוק ביום שבו הגענו למקום, 88 שנים קודם לכן.
גלשנו לצרפת, חולפים על פני עיירת הסקי האיטלקית Sestriere באזור שהוא חלק מפארק לאומי בשם Gran Bosco di Salbertrand, מרחבים עצומים שמגיעים לגובה של כמעט 2,500 מטרים ומספקים תצפיות נוף עוצרות נשימה. העיר הצרפתית הראשונה שפגשנו הייתה בריאנסון (Briancon), שהיא בעצם עיירת סקי צרפתית שעטופה ברכבלים לרוב, המעידים שהיעד הזה מאוד פופולרי בעונת הסקי.
נשארנו לישון בעיירה. סיור בוקר להכרת הסביבה הבהיר שגם עיירות הסקי הצרפתיות מתנמנמות בעצלתיים בקיץ. חלקן נכנסות אפילו לשנת יופי של ממש. בתי מלון ונופש רבים יוצאים לפגרה, אבל השטח מתעורר בדרך אחרת בזכות אטרקציות הקיץ: ירידים ססגוניים, חניוני קמפינג ומתחמי קרוואנים משודרגים, מתחמי קרטינג, פארקי שעשועים ופארקי חבלים, שמאפשרים זמן איכות מלא אקשן לכל גיל, והופכים טיול באזור זה לחוויה מסוג אחר.
קחו, למשל, את הרפטינג בנהר ה-Ubayer - פעילות אקסטרים שלא כדאי לפספס. יש היצע רחב לאורך הנהר הסמוך לכביש D900, אך הבחירה נפלה על "אנקונדה", שלא הכזיבה. מי הנהר, שמקורם בהפשרת שלגים, מאוד קרים - רק 12 מעלות, ויש אנשים (כמוני, למשל) שעלולים לאבד תחושה פריפריאלית בגוף ו/או להפוך לנציבי קרח. כאמצעי מניעה למקרי קיצון שכאלה, צוידנו בחליפות גוף מלאות: אוברול, עליונית, נעליים וקסדה, ואף שהמים הלא שקטים חדרו עמוק לתוך הנעליים, זה עבד ומנע היפותרמיה ודאית.
הנהר מתחיל באיטליה וזורם דרך צרפת. קצר יחסית, רק 50 קילומטרים עד להתמזגותו עם הנהר הבא, אבל יותר מזה לא צריך. הרפטינג נמשך שעה וחצי, עם הפסקה באמצע, והיה כיף גדול. רמת הקושי המפלים נעה בין 2 ל-3, ולכן המסלול מתאים למשפחות, וכדי לעמוד בדרישות האדרנלין היו בו גם מקטעים מאתגרים ומהנים. חוץ מזה, ההרים ליוו אותנו מכל עבר כמו גם צוות צילום שעמל על סרטון פרסומת למקום, ובעל כורחנו שימשנו כניצבים. בנקודה אחת חצינו נקיק סלע שמעליו גשרון צר ומקסים, שהיה קשה להאמין שהטבע חצב אותו בסבלנות רבת שנים.
המים הם החוזקה
אחר הצהריים תכננו לעשות פראגליידינג - מצנחי רחיפה בטנדם (עם מדריך צמוד), אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. לאלפים יש תכונה לתעתע - גם מבחינת מזג האוויר. בצהריים, זמן קצר אחרי שסיימנו את הרפטינג, המטירו השמיים גשם זלעפות, והוא ביטל את התוכניות. מזג האוויר הוא נתון שצריך להתחשב בו ברמה היומיומית, ואף שרוב הימים בקיץ סבירים ונעימים, כשמתכננים פעילות חוץ כדאי להתעדכן בתחזית המדויקת לשעות הנדרשות.
עם זאת, מים הם גם החוזקה של האלפים. מסוף החורף מתמלאים הנהרות, הנחלים והיובלים בזרימות שמעוררות קנאה גדולה. הכמויות המדהימות שזורמות מהשלגים המפשירים בהרים משמחות לבב ישראלים, ועם פרקי הגשם, חוגג משק המים האלפיני ולא יודע גבולות.
אחרי פרידה מברצלונט, חזרנו לטריטוריה האיטלקית ועל קו הגבול שבמעבר Colle della maddalena, הצטרפנו אל המוני המטיילים בסביבה. מלבד גבעות מוריקות ויפהפיות יש כאן שפע של שבילי הליכה ומסלולי טיולים, ובמזג האוויר המושלם שהעניק היקום באותו סוף שבוע, יצאו המוני מטיילים אל השבילים, ורוכבי אופניים פשטו על הכבישים. עצרנו לסיור קל, טיילנו בשולי אגם ופגשנו עדרי צאן וחמורים, וגם מרמיטות שהגיחו ממחילותיהן באדמה.
הפריחה מסביב הלהיבה את הבוטנאית שבי, כי היו כאן סחלבים ופרחים שמעולם לא ראיתי קודם. המשכנו אל לימונה פיאמונטה (Limone Piemonte) עיירת סקי נוספת, הצלע השלישית בטיול, שבנויה על צלע אחרת - של הר. בשוליה עלינו אל אתר הסקי Limone, שמפסגתו נשקף נוף הורס. בסוף השבוע המה האזור נופשים ומטיילים. חלקם בבגדי ים, מתחרדנים בחדווה תחת שמש חמימה. במרומי ההר ניצב מתחם צבאי עתיק נוסף, גדול מאוד, בנוי לבנים אדומות מטות לנפול, שנבנה כנראה בימי נפוליאון, בראשית המאה ה-19, והמשיך לשמש גם במלחמות הבאות. אבל זה שנים הוא נטוש ומתפרק. מחלק נוסף של המבצר שנמצא מאחור, יש תצפית שמשקיפה לצד הצרפתי. בשולי הפלאטו עמד צעיר שבזקנו נקלעה צמה דקה, ועל כתפו כינור שהפיק צלילים ענוגים על אוויר ההרים הנקי.
בערבו של היום קפצנו ל-Agrifoglio, חווה חקלאית תיירותית (Agritourismo) מהממת ביופייה ובה גם מסעדה מצוינת. למחרת פרצנו את גבולות המשולש ודרך עמק פיאמונטה שמנו פעמינו בחזרה למילנו. חצינו כפרים ועיירות, עמקים פוריים סביב נהר הפו וגבעות חינניות עם כרמים ושטחי חקלאות, שמשורטטים בהן בחן ובאסתטיות מעוררת פליאה. רוב העיירות ממוקמות בראשי הגבעות, צופות אל סביבתן ונראות פשוט מקסים.
האזור הזה הוא אזור יין, שמתויר פחות, אך חובבי יין מכירים אותו היטב. בכפר בארולו (Barollo) מיוצר אחד היינות המפורסמים ביותר באיטליה, הקרוי על שמו. רק כמה יקבים באזור יכולים להשתמש בשם המותג המצטיין. ובכלל, כל יינות אזור Langhe ידועים לשבח, ואף שאינם זולים, כדאי להצטייד בבקבוק או שניים.
באזור הזה לא רק שותים, אלא גם אוכלים היטב: מחוז פיאמונטה הוא בירת הקולינריה האיטלקית, ולא במקרה מקורה של תנועת הסלו-פוד העולמית. יש כאן כמהין לבנות, מטעים של אגוזי לוז ועוד הפתעות איטלקיות, שרק ביקור באלפים יעזור לכם לגלות את כולן.
מידע מעשי
נסיעות: כדאי לדעת שבמחוז פיאמונטה, ולא רק בו, רוב הכבישים הם כבישי אגרה, במקטעים רבים ונפרדים, שכל אחד מהם דורש תשלום בסכום משתנה. הכינו את הארנקים, כי בדרך זו נפרדים מלא מעט אירו.
לינה: מומלץ לחפש מקומות של לינה בחוות, אגרי-טוריסמו (Agritourismo), הן לרוב ממוקמות בלוקיישנים הכי יפים ובדרך כלל יש במקום גם מסעדה המבוססת על התוצרת המקומית.
לתשומת הלב: זו אומנם אירופה וזה נשמע מפתיע, אבל כדאי שהדרכונים שלכם יהיו עליכם. במעברי הגבול בין איטליה לצרפת פגשנו מוכסים, שעיכבו אותנו לזמן ממושך ולחיפוש יסודי רק משום שהדרכונים לא היו ברשותנו. ראו הוזהרתם.