גל תורן/ צלם:כפיר זיו
צופי הטלוויזיה והקולנוע מכירים את גל תורן מ"להרוג את הסבתא", "אורי ואלה", "האחיות המוצלחות שלי" ו"המיוחדת"; חובבי המוסיקה יודעים שהוא הסולן של להקת מרסדס בנד; אבל לא כולם שמעו שיש לו גם יכולות עסקיות לא מבוטלות, הכוללות ניסיון במסחר ביהלומים ובעלות על אולפן הקלטות בשם "טוק טוק מחסני מוזיקה".
אם יש התנגשות, הבחירה שלו ברורה: הוא קודם כל אמן. זאת הסיבה שהחליט לאחרונה לסגור את "טוק טוק", להיפרד מהשותף הוותיק ולהתחיל לברור עבודות. "בלי המחשבה של הברזלים, עובדים וחברה בע"מ", הוא אומר מה שכל עצמאי חושב ולא תמיד יכול לקיים, כי לא כולם שחקנים מצליחים שיכולים לוותר על התענוג המפוקפק של התעסקות עם רגולציה וביורוקרטיה. "בא לי להיות אמן ולדעת מה נשאר לי בסוף החודש. אני עדיין מחזיק את האולפן, אבל משכיר אותו ועושה מיקור חוץ".
- אחרי הצבא הציעו לך לסחור ביהלומים בקנזס סיטי. לא היה לך מושג בסחר ביהלומים, לא הכרת שם אף אחד ובכל זאת נסעת.
"זה היה אחרי שחבר טוב שלי נהרג במהלך מסיבה, כשנפל ממצוק. זה שבר אותי לגמרי. ההצעה הזאת, שבאה שבוע וחצי אחרי האסון, הייתה בריחה מהכול. הייתי ילד, לא חשבתי על פרנסה, אלא רק להתגלגל. הגעתי להכשרה קצרה בסנט לואיס והתחלתי לעבוד. במשך שנה לא פגשתי אף ישראלי".
- עשית כסף?
"כשהייתי בראש של היהלומים - אז הרווחתי כסף. יש לי נגיעה למסחר, שמתבטלת ברגע שהיא פוגשת אמנות. אחרי שנה התחלתי לכתוב מוזיקה כדי להתמודד עם האובדן. ולאט-לאט הייתה יותר מוסיקה ופחות יהלומים".
- למדת מוזיקה?
"לא. כתבתי כדי להרגיש. מהר מאוד החתימו אותנו ומהר מאוד גנזו לנו את האלבום, והבנו שזה לא עובד ככה. בנינו קהל בהופעות, אבל לא התקדמנו ולא הרווחנו כסף. התפרנסתי אז ממלצרות ובישול במטבחים".
- מה עם יהלומים?
"לא. רק עבודות מזדמנות. ניהלתי את הייניקן הבימה, עבדתי בחברת הגברה, עד שהבנתי שהלהקה לא תצליח עד שלא נכניס זמרות, בלדות, גלגל"צ".
- ולא הלכתם על זה.
"לא היינו מסוגלים. הייתה קומבינה להיכנס כמעצב פסקול וסאונד דיזיין בקשת, ונתנו לי שם צ'אנס ללמוד את התחום".
- זה היה בתקופה שקשת הפכה למכונה משומנת ומצליחה.
"שליטים בלתי מעורערים של העולם, ושם פגשתי את אשתי. בהתחלה הייתי הולך ברגל לרמת החייל, כי כבר לא נשאר לי גרוש, צ'אנס אחרון. נגנבתי מזה שהמשולשים המלוחים במטבח הם חינם. בדיוק פרמטו את המותג מחדש ונתנו לי לכתוב ולעבד את השיר של קשת".
- מצאת אפיק מוזיקלי שנתן גם שקט כלכלי.
"אוקיי, הבנו, יש פה כסף, מחיאות כפיים, הפכתי למוזיקאי הבית של 'ארץ נהדרת' וערוץ ביפ ויכולתי לנהל את הלהקה בלי לחץ. היינו צעירים ופוחזים ואת הכסף בזבזתי בכיף, וכשהוצאנו תקליט במימון חלקי שלנו ובשיתוף חברת תקליטים, הבנתי שאני רוצה להיות עצמאי ואני צריך שותף. צירפתי את דודוש קלמס, הקלידן של הדג נחש, שיש לו יכולות מוסיקליות וטכניות מעולות, ונשארתי בחצי משרה בקשת. שכרנו אולפן לחודש, ונשארנו בו 12 שנים, עם שירותי פוסט פרודקשן לעריכת פסקול ומוזיקה מקורית לטלוויזיה וקולנוע".
- למה לא נכנסתם להפקת אמנים?
"כי זה לא עניין אותי".
- ואיך העסק התנהל?
"היה לנו ביקוש מטורף, אבל במה שהייתי טוב השקעתי ומה שלא אהבתי הזנחתי".
- דרך מצוינת להיכשל עסקית.
"בגלל זה, עד לפני שנה, כשעשינו רוויזיה, העסק היה עול. הקריירות המוזיקליות שלנו היו הרבה יותר חשובות לנו תמיד, וכל פרויקט גדול שהיה נכנס, הייתי מרגיש שבא לי למות. למה להשקיע בו ולא באמנות שלי? הפוטנציאל העסקי היה מטורף. היינו מלאים בעבודה, מקושרים, אני במוזיקה ומכיר אנשים בקשת, אשתי במאית טלוויזיה ובאיזשהו שלב הפכתי לשחקן, אז גם דרך זה. בקיצור, נוצר צורך להביא מנכ"ל. כשהבנתי שמנכ"ל יחשוף את הבלוף שלי, ושלא אוכל להיעלם ולהזניח, התחלתי להילחץ. הבאנו את המנהל של מרסדס בנד, שזה לא היה תחום שלו, והיה אחראי על הקריירה שלי, וזה לא עבד. היינו סטלנים מדי".
- רק אז הבנת באמת מה אתה רוצה.
"עניין אותי משהו אחר. הבנתי שכל עוגמת הנפש שהולכת על המחשב מורידה אותי מהיכולת להתפתח בכיוון שאני רוצה. אז סגרנו את העסק. במשך השנים צברתי הרבה קטעים עם זכויות, והתמלוגים מאקו"ם גדלים".
- ומה עם לשווק את המוסיקה בחו"ל?
"ניסינו כמה פעמים וזה לא עבד".
- התאהבת במשחק.
"במקרה. הגיעו לעסק שירלי מושיוף ויובל שפרמן וביקשו שאכתוב להם מוזיקה לסדרה 'תעשה לי ילד' ושאאמן שחקנים כדי להיות להקת רוק. היה לנו אז עוד אלבום גנוז, אחד מיני רבים, וביקשתי להביא את הלהקה ואיכשהו יצא שהתחלתי לשחק".
- בלי ללמוד.
"לא מזיק ללמוד אבל זה לא הכרח. זה מה שרובנו עושים יום יום. אם אתה מרגיש נוח מול המצלמה ומרגיש את התפקיד והפרטנר, תצליח. איפשהו בפנים, תמיד ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
- אז למה אתה לא בתיאטרון?
"ערב-ערב אותו דבר? להיות סגור? לא מסוגל. אני לא אוהב תיאטרון, רק לעיתים רחוקות יש משהו שמדליק אותי. יש לי להקה, וגם ככה לא פשוט להחזיק אותה. במשחק מול מצלמה אתה מביא את עצמך לנקודה אחת ומפוצץ את זה, ומה שעושים עם זה כבר לא בידיים שלך. במוזיקה, הבנייה היא אינסופית".
- אבל לגמרי בשליטה שלך.
"בטלוויזיה ובקולנוע השליטה מצומצמת".
- השליטה היחידה היא בבחירת הפרויקטים.
"ואם אתה נכנס לפרויקט מתוך מחשבה שתשנה אותו - תיפול. אם אתה לא יכול לסמוך על הצוות, אז אל תלך. בשנים האחרונות יש לאנשים רצון לבחון אותי להרבה תפקידים, ואם אתה נכנס לזה, אין דרך חזרה. יצא לי לבטל פרויקטים ודפקתי אנשים. עם הזמן הבנתי, שאם אני נכנס למשהו אז זה אול דה וויי. אל תהיה במקום שאתה לא רוצה להיות בו".
- הטייפ קאסט של המניאק לא מפריע לך?
"אין לי בעיה עם זה".
- לא הייתה לך בעיה להצטרף לדוקו-ריאליטי "טיול אחרי צבא" של כאן? אתה בן אדם מאוד פרטי בדרך כלל.
"לא ברור לי איך הסכמתי להיכנס לזה. כשאני משחק אני יודע למה אני נכנס, וכאן, הביצים שלי רעדו ולא רק מפני שהנסיעה הייתה להודו. חצי מהזמן אני לא זוכר מה אמרתי, אבל החיבור עם פבלו רוזנברג היה מדהים. הכרנו ב'אורי ואלה', ולא הייתי בטוח כמה זמן נחזיק מעמד יחד. נדהמתי כמה רבדים יש באיש הזה. חכם, עמוק, בלתי אמצעי".
- מרסדס בנד קיימת כבר 20 שנים. כבוד.
"עם שינוים פרסונאליים. אנחנו באולפן כותבים, חופרים, משחררים סינגלים שיגיעו לאלבום. אני וגיא לוי, חבר ילדות וגאון, עובדים על פרויקט אישי, בשם זמני 'ליילי', שחלק ממנו נוגן ב'אורי ואלה', ונשיק אותו בפסטיבל הפסנתר הקרוב. לפני כמה שנים החלטתי שכל הזמן תצא ממני מוזיקה שלא תהיה תלויה במקבצי זמן, ואני משתדל לחיות את זה".
אישי: בן 42, נשוי+3, מתגורר בתל-אביב
אקטואלי: סולן להקת מרסדס בנד, ושחקן בכמה סדרות טלוויזיה. לאחרונה השתתף בדוקו-ריאליטי "טיול אחרי צבא" בתאגיד השידור כאן, לצד פבלו רוזנברג